קטגוריה: הרפתקאות חדשות בלו-פיי

אני לגמרי בעד גלריה ברבור וכל מפעלותיה, אבל אם יש משהו שמחרפן אותי כל פעם מחדש זו העובדה שהם אף פעם לא טורחים לפרסם כמו שצריך את הפעילויות שלהם. אף פעם אי אפשר לדעת באופן מסודר מתי מופיע שם איזה הרכב, מתי מוקרנים סרטים או אם יש משהו מעניין אחר. לפעמים כשאני עוברת שם ברגל בדרך אל או מהשוק, אני רואה פיסת נייר שתלויה על לוח המודעות שלהם ומודיעה על אירוע כזה או אחר. באתר האינטרנט שלהם לא פעם מתפרסמים המופעים והאירועים אחרי שהם כבר התרחשו, ואני באמת לא מצליחה להבין את הדבר הזה. ככה יצא שרק במקרה ידעתי שבמוצ”ש יופיעו שם Farthest South, וזה מעצבן כי מגיע ל-Farthest South שיבואו לשמוע אותם יותר משמונה אנשים. זה כמו לארגן מסיבה נהדרת ולדאוג לכיבוד ולמוזיקה ולתאורה ולהכל, אבל לשכוח להזמין אנשים.

מעבר לרטינות על הגלריה, ההופעה של Farthest South היתה טובה מאוד. הם שלישייה אינסטרומנטלית של גיטרה-בס-לפטופ, שזה אומר ארכיטקטורה של סאונד שנבנית שכבות-שכבות, מלמטה למעלה בהדרגה. זה לא אותו סקס אפיל שיש להרכבי גיטרה-בס-תופים, יותר כמו סקס אפיל שיש לשלושה מדעני חלל במעבדה, כשכל אחד מהם רכון על הכלי שלו ומסביב יש המון חוטי חשמל ומכשירים דיגיטליים שמרצדים ומהבהבים ומשמיעים צלילים. אפשר לסמוך עליי שהדברים נעשו מעניינים בשבילי כשהבס נכנס לתמונה. אי אפשר להתחרות עם הצליל והתהודה והעומק והלכידות שהבס מעניק לשאר הכלים והצלילים. המוזיקה של Farthest South היא מוזיקה של גיקים, אבל היא בהחלט נטועה בתוך מסורות רוקנ’רול כמו פסיכדליה ושוגייז ועוד. ההופעה שלהם היתה כמו ג’אם חללי, הזמנה לרחף בחלל, או בתוך ריבת צלילים סמיכה וחמה ומתוקה. זה כל מה שהייתי צריכה כדי לחתום סופשבוע ולהתחיל שבוע עצל חדש. וזה בהחלט מה שהייתי צריכה במוצ”ש במקום להשתרך אחרי עוד הפגנה.

המוכר ב”אוזן השלישית” הגדיר את החדש של ניק קייב כ”רגוע”. זה המוכר החביב עליי שם, יש לו שיער מאפיר ומשקפיים שבאות עם הגיל (והשיער המאפיר) וקעקועים על הזרועות. בימים אלה אני מטפחת משיכה חדשה לגברים בשלים, חלפו סופית הימים שבהם גברים צעירים היו עושים לי את זה. אני יודעת שאני לא היחידה שהמוכר הזה חביב בעיניה, אם לשפוט לפי הצעירות ההיפסטריות שנתלות לו על הצוואר. אבל אני סוטה מהנושא. אני הייתי מגדירה את האלבום החדש של ניק קייב כ”ענוג” – כמובן, ככל שבלדות רצח ויקטוריאניות יכולות להיות ענוגות, ועל אף שלא כל השירים באלבום הם בלדות רצח. אבל זו האווירה הכללית. באוזניי זה אלבום יפה מאוד. הוא נע בין, כאמור, בלדת רצח שהיא Jubilee Street, הרהור על תרבות הפופ ומצבה של האנושות ב-Higgs Boson Blues, ומטא-שירה, כלומר שירים על היצירה הפואטית והאמנותית שלו, ב- Finishing Jubilee Street ו-Push the Sky Away. בבוסון היגס בלוז קייב כורך יחד את החלקיק הפיזיקלי יחד עם רוברט ג’ונסון, לוציפר, האנה מונטנה ומילי סיירוס, כדי לומר משהו (כנראה) על העסקה השטנית שעושה האנושות כשהיא מתיימרת לגעת בחלקיק האלוהי ועל האסון שעסקה כזאת תמיט על ראשה. בשיר אחר הוא עוסק במיתוסים ואמונות כגון אלוהים, בתולות ים ואהבה.

יש משהו מינימליסטי במוזיקה של קייב הפעם. על רקע של לופים אלקטרוניים רפיטטיביים, כלי מיתר עדינים ומלודיות יפות מאוד, כמה שירים נשמעים כמעט על גבול הספוקן וורד. אגב, הרעיון של ניק קייב עושה ספוקן וורד יכול להיות מבריק: לנצח דרמה קינג, אין ספק שהוא יהיה מרתק. יכול להיות שהחריגה מרוק הגיטרות האגרסיבי יותר המאפיין את האלבומים הקודמים של קייב היא תוצאה של עזיבתו של מיק הארווי, הגיטריסט והשותף המוזיקלי הבכיר שלו עוד מימי ה- Birthday Party. באלבום הזה משתתף וורן אליס, שותפו של קייב לכתיבת פסקולים קולנועיים (“ההתנקשות בג’סי ג’יימס בידי רוברט פורד הפחדן”, “ארץ יבשה”), ומשהו מהאווירה הסינמטית נמצא גם כאן. אבל בעצם שוב, קייב הוא תמיד דרמטי. כך שגם אם הוא “רגוע” יותר, כמאמר המוכר באוזן, זה עדיין אלבום ניק קייב מובהק. מהאזנה להאזנה הוא כובש את מקומו אצלי לצד האלבומים הקלאסיים שלו שאני הכי אוהבת (The Good Son ו-Let Love In).

ויכול להיות שהנמכת הטונים והאגרסיות גם הם חלק מסממני הגיל. כמו כולנו, גם קייב הוא כבר לא הנער הצעיר שהיה פעם. אפשר לראות את קו השיער הנסוג שלו ואת הקמטים. אפשר לראות את חדר העבודה המסודר שלו, דמוי משרד, ואת החותמת המשרדית המעטרת את מילות כל שיר: NICK CAVE והתאריך שבו נכתב השיר, במכונת כתיבה. בימים אלה ניק קייב הוא פקיד רוקנ’רול מסודר. אני מחבבת את ההתבגרות הזאת. ויש מצב שהסטיילינג שלו בבגדים – חליפות מחויטות בלבד – משפיע גם עליי. בימים אלה אני משתדלת שלא לצאת מהבית אלא בחצאיות ובשמלות מחויטות בלבד. זה הגיל.

אחרי ההתפרקות של ה-Birthday Party בלונדון ב-1983, הצטרפו מיק הארווי ורולנד ס. הווארד לחבר נעוריהם מימי מלבורן העליזים, בחור רזה וגרום בשם סימון בוני, כדי להקים את Crime and the City Solution. קייב הקים במקביל את ה-Bad Seeds, ובמובנים רבים – חברים ששתי הלהקות חלקו דוגמת מיק הארווי, המעבר של שתיהן לברלין, ההצטרפות של מוזיקאים מאינשטורצנדה נויבטן (או איך שלא מבטאים את שמה) לכל אחת משתיהן – בליקסה ברגלד לזרעים, אלכסנדר האק לפשע – שתי הלהקות הפכו ללהקות-אחיות. אלא ש-Crime איכשהו לא זכתה להצלחה ולהכרה שהזרעים הרעים זכו להן, וחבל. היא פעלה עד 1991 ואז התפרקה.

נזכרתי ב-C&CS כשראיתי לפני כמה חודשים בסינמטק עותק מחודש של “מלאכים בשמי ברלין”, לרגל 25 שנה לצאתו לאקרנים. וים ונדרס תמיד אהב את שתי הלהקות האלה, והן חלק בלתי נפרד מהמרקם האורבני האפור והמתפורר של ברלין בסרט, על תחושות הסכנה, הניכור והתלישוּת המקדימות רק בשנה או שנתיים את נפילת החומה. יש בסרט סצינה במועדון אפלולי שבו מופיעה Crime and the City, והמוזיקה הגרומה, הזוויתית, הדוקרת והשורטת שלה יחד עם התנועות המתפתלות של סימון הרזה, גרמו לי לחשוב שלא זכרתי שככה נראה ניק קייב בצעירותו, אם כי מצד שני הוא נראה דומה. כשכמה סצינות לאחר מכן אכן נראה ניק קייב בהופעה במועדון דקדנטי אחר בברלין, הבנתי שגם אני הזדקנתי ב-25 שנים מאז הפוסט-פאנק והניו-ווייב והאייטיז הקודרים, והזיכרון שלי נעשה מחורר.

כל ההקדמה הזו באה כדי לומר שבימים אלה חזרה  C&CS לפעילות. לקראת סוף השנה שעברה היא הוציאה אלבום אוסף נהדר שנושא גם שם נפלא – History of Crime: Berlin 1987-1991. קריים אנד דה סיטי יצאה גם לסיבוב הופעות, מגובה בלא אחר מדייויד יוג’ין אדוארדס. הוידאו-קליפים מלמדים שהוא הצטרף כגיטריסט נוסף, אבל בשל האיכויות הקוליות הדומות, הדימיון בסגנון המוזיקלי וצורת השירה – הייתי נותנת הרבה מאוד כדי לראות ולשמוע את אדוארדס שר לפחות כמה מהשירים של C&CS. אני חושבת שבימים אלה אמור לצאת האלבום החדש של Crime, שנקרא American Twilight.

אם מדברים על דייויד יוג’ין אדוארדס, האלבום האחרון של Woven Hand, שיצא לפני כמה חודשים, הוא ככל הנראה הכבד ביותר של ההרכב (המשתנה) עד היום – גראנג’י על גבול המטאל. The Laughing Stalk, הוא נקרא, ולפחות מבחינת המילים הוא עדיין משוטט באותן טריטוריות מוכרות של דייויד יוג’ין אדוארדס. בכלל, אני חושבת שאם יש משהו משותף ומאחד לכל הדמויות שמאכלסות את הנוף המוזיקלי שלי בימים אלה – אדוארדס, קייב, סימון בוני, ג’פרי לי פירס – הם כולם אנשים שאין שום דרך אחרת להגדיר אותם אלא כאנשים שמצויים בחיפוש רוחני (מי מהם שבחיים).

אבל בינתיים אני מעדיפה לחזור למלבורן ולסצינת הפאנק שלה. Slug Guts עושים מוזיקת פוסט-פאנק שנשמעת כמו הכלאה של ה-Birthday Party ו-Gun Club: שתי להקות שיש ביניהן רק דרגה אחת של הפרדה והיא נקראת קיד קונגו פאוורס. לא חשוב; מה שחשוב זה ש-Slug Guts (בתרגום חופשי משהו כמו “מעיים שפוכים”, כי אין כמו טוּב הטעם של פאנקיסטים) הם שישייה קשוחה שלא לוקחת שבויים (ומי שמתפלא על זה שבמלבורן המרוחקת היתה וישנה סצינת פאנק משגשגת, כנראה לא שמע אף פעם על סצינת הפאנק של ניו זילנד, שהתרכזה סביב הלייבל בעל השם המקסים The Flying Nun). אני חושבת שגם בעניינם אני חייבת תודה להמלצה של יאיר יונה, כי כשנוגעים בכל הכפתורים המדויקים שמפעילים אותי, מגלים שבסופו של דבר אני אשה מאוד מאוד צפויה.

אם יש משהו שאני מצרה עליו באלבומים האחרונים של קלקסיקו זו ההתמקדות בבלדות שקטות ועצובות והמחסור הבולט – לעומת האלבומים המוקדמים של הלהקה – בקטעים אינסטרומנטליים שנעים בין פסקולי מערבונים, מוזיקת סרף, נגיעות של ג’אז, אלקטרוניקה ושאר אפקטים מעניינים. אפשר לקרוא לזה געגועיי לדין מרטינז*; הגעגועים האלה מובילים ל-Guano Padano, שלישיה איטלקית שכוללת את אלסנדרו סטפאנה בגיטרות, דנילו גאלו בבס וזינו דה רוסי בתופים. ג’ואי ברנס מקלקסיקו אמר שגואנו פדאנו היא המקבילה המוזיקלית להכלאה סינמטית אפשרית בין פליני, ליאונה, ג’רמוש וסופיה קופולה. אני הייתי מוסיפה גם את טרנטינו, אבל זה כבר די נדוש.

השוואה מתבקשת נוספת היא לפרויקט “רומא” של דיינג’רמאוס וג’ק ווייט, בשל היותו אלבום מחווה לפסקולים הגדולים של אניו מוריקונה למערבוני הספגטי של סרג’יו לאונה. “2”, האלבום החדש (והשני, כמשתמע משמו) של גואנו פדאנו, נשמע גם הוא בבסיסו כמחווה כזו (וברשימת התודות אכן מופיע גם שמו של דניאל לוּפּי), אבל הוא גם מגוון יותר: לצד רצועות פסקולי-מערבונים-פיקטיביים (One Man Bank, El Cayote), ניתן למצוא כאן קטעים של פילם נואר (Lynch), קאנטרי (Bellavista, הכולל בנג’ו וכינור), סרף (Gran Bazaar), לאונג’ ואקזוטיקה (Sleep Walk, Miss Chan), ג’אז (Gumbo, Un Occhio Verso Tokyo שבהם תופסים קונטרבס ופסנתר את מקום הגיטרות המהדהדות הדומיננטיות), מריאצ’י (Zebulun) ומלנכוליה עצבובית (Nashville). מתוך 13 הקטעים באלבום 12 הם אינסטרומנטליים, ורק בקטע אחד מתארח בשירה מייק פאטון (Prairie Fire), שבלייבל שלו, Ipecac, יצא “2”. כך שזהו אלבום עם גוונים משתנים של מצבי רוח, ויש בו בעיקר תחושה, או אווירה, של עיירת ספר אמריקנית/מקסיקנית מתחילת המאה הקודמת.

אצלי האלבום הזה, וגואנו פדאנו בכלל, מקוטלגים כאמור לצד “רומא” ולצד קלקסיקו המוקדמים, אבל גם לצד האסטרוגליידס הישראלים (ההשוואה בין גראן בזאר ל-Guitar Cha Cha מתבקשת; האחרון הוא גרסת כיסוי ללינק ריי, מחלוצי מוזיקת הסרף לצד דיק דייל, שמיזרלו שלו חזרה מהמתים ב”ספרות זולה” של טרנטינו, ואם למישהו לא ברור הקשר בין מוזיקת סרף למוזיקה ים תיכונית – שיאזין לאסטרוגליידס), קרוזנשטרן ופארוחוד הישראלים-רוסיים, ומיטש&מיטש הפולנים. מוזיקת עולם זה לגמרי כאן.

עוד מהעולם הרחב: Badlands של Dirty Beaches, פרויקט של אלכס זאנג הונגטאי – קנדי ממוצא טייוואני. 8 קטעים ו-27 דקות של אלביס-שר-רוקבילי וריפים רוקנרוליים בסיסיים וגולמיים על בסיס לופים של מכונת תופים זולה. לא להאמין כמה שהחרא הפרימיטיבי הזה נדבק למוח. זה לא יישמע זר לכל מי שהתוודע בעבר לאסתטיקת הלו-פיי (נו-פיי תהיה הגדרה מדויקת אף יותר) של FACT, ובמיוחד ל“פרגמנטים רוקנרוליים” של צ’רלי מגירה. מעולה, בקיצור.

* כידוע (או שלא), קלקסיקו צמחה מתוך הרכב אינסטרומנטלי משובח בשם Friends of Dean Martinez.

אם אני אכתוב שכבר כמה ימים שאני שומעת פחות או יותר בריפיט את קורט וייל כולם יחשבו שהכוונה לקורט וייל ההוא, שהלחין שירים של ברכט כמו מקי סכינאי ושיר אלבמה, אבל אני מתכוונת ל-Kurt Vile, לא ל-Kurt Weill. מעניין מה עבר להורים שלו בראש כשהם נתנו לו את השם הכל-כך מזוהה הזה, האם הם באמת הכירו וידעו על קורט וייל ההוא. נראה לי שכן, אבל זה לא ממש משנה. קורט וייל שאני מדברת עליו הוא זמר-כותב שירים מפילדלפיה, יוצא הלהקה בעלת השם הנפלא The War on Drugs. לפני שבועיים בערך ישבתי אחר-צהריים אחד בקפה בצלאל, שהיה ריק חוץ ממני ועוד בחור אחד עם לפ-טופ. בחוץ נשבה רוח שטלטלה את העצים ואת אחרוני עלי השלכת שעוד היו תלויים עליהם. השמיים היו אפורים ומעוננים, ועל כוס קפה ותוך כדי כתיבה המוח שלי קלט שהמוזיקה שאני שומעת ברקע היא לא משהו שמתנגן מתוך שאפל אקראי, אלא שיר אחרי שיר של אותו זמר. היה בו משהו שהזכיר לי את בק בתקופת Mutations, איזה פולק אורבני יחד עם וינטג’-פסיכדליה שהזכירה לי בתורה את דירהאנטר ו-Halcyon Digest. ונזכרתי גם באותו יום חורפי שישבתי לפני כמה שנים בנוקטורנו (הישן, שבינתיים עבר כמה מטרים למבנה של מרכז המעצבים ועדיין נעים בו מאוד, למרות שהוא כבר הרבה יותר מסוגנן ומעוצב עכשיו, והרבה פחות זרוק) ו-Mutations התנגן ברקע. יש משהו במוזיקה חורפית מהסוג הזה שעושה מאוד נעים, במיוחד כשנמצאים בתוך הבית או בבית קפה מוגן וחמים ומשקיפים החוצה – על האנשים שמהדקים את צווארון המעיל לגופם, על המטריות המתהפכות ברוח ואיך בימי הסופה העיר הופכת לבית קברות ענק לגוויות מטריות, על השתקפות פנסי המכוניות בכביש הרטוב. יש משהו מנחם במוזיקה הזאת – של בק, למשל, ושל קורט וייל – שהיא קוּלית מאוד מצד אחד, ומצד שני יש בה הרבה חום אנושי, בקול שלו ובאופן שבו הוא שר. כשהמלצרית עברה לידי שאלתי אותה מה הם שומעים. היא לא ידעה, אבל היא היתה מספיק נחמדה ללכת ולברר עם הטבח או רב המלצרים או אחראי המשמרת או מי שזה לא יהיה ולחזור עם התשובה. כמו בטלפון שבור, שתי המילים היחידות שהבנתי ממנה היו Smoke ו-Hollow. בבית, במאמץ אדיר של שני קליקים באינטרנט, הגעתי ל-Smoke Ring for My Halo. עכשיו אני כבר יודעת שיש במוזיקה שלו דברים שמזכירים לי גם את ניק דרייק (שאותו שמעתי בצהרי יום סגרירי אחר בבית הקהווה), ואת בדלי דראון בוי (שבתורו מזכיר את אליוט סמית), ולפעמים הוא גם נשמע כמו בוב דילן צעיר וקצת סרקסטי וזועם. הוא מאוד מוכשר, אי אפשר לראות את זה על המראה ההיפסטרי שלו עם הבייבי-פייס והשיער הארוך ונעלי האולסטאר השחורות. הוא מנגן נפלא בגיטרה, ובינתיים, בתחילת החורף הזה ובעיצומה של הסערה הזאת, הלב שלי שייך לו לגמרי.

סילבסטר בהיפסטרדום – כלומר באוגנדה – היה משמח מאוד, על אף העובדה שריכוז כזה צפוף וסמיך של סקיני ג’ינס ובלוריות לא יצא לי לראות, לפי דעתי, מעולם בעבר. מצד שני, אני בעצמי לבושה שמלת וינטג’ – אני לובשת שמלת ערב צמודה וחגיגית שהיתה של סבתא שלי בשנות ה-50 או ה-60 של המאה שעברה, עם גרביונים שחורים ונעלי בובה שחורות, עטופה במעיל שחור, כפפות עם הדפס שושנים שנקנו בשוק פורטובלו בלונדון ב-1986 (לפי דעתי כמה מההיפסטרים עוד לא נולדו בכלל אז), וארנק ערב כסוף מחנות יד שנייה. אחרי הכל, כמה עוד ערבים בשנה מספקים תירוץ מושלם לקצת זוהר? ליל הסדר? צריך לפעמים לבזוק קצת נצנצים וליפסטיק דובדבן על החיים הרגילים.

אבל האמת היא, כמובן, שהדבר היחידי שיכול להוציא אותי מהבית בערב הסילבסטר הוא מוזיקה, וועדת חריגים נשמעת לי מסקרנת מאוד. האושר הוא גיטריסט חלומי, בסיסט אימתני ומתופף חיה רעה. לא צריך יותר משלישייה כדי להקים רעש מחורר אוזניים, ובמקרה של ועדת חריגים הרעש הזה הוא גם מלודי מאוד. זה שוגייז שמזכיר לי מאוד את ג’יזס אנד מרי צ’יין ומיי בלאדי ולנטיין – מסכים של גיטרות פידבק ודיסטורשן שמסתירים מאחוריהם (בכוונה) את השירה של הסולן. יובל הרינג, הגיטריסט והסולן (מלהקת לבנון), ודן בלוך, הבסיסט (מלהקת אנטיביוטיקה), מסתתרים גם מאחורי בלוריות ארוכות שמכסות להם את העיניים. מיי בלאדי סילבסטר, האוזניים שלי מדממות מלודיות מהפנטות, והאמת היא שזה מענג באופן כמעט פרוורטי.

לפני ועדת חריגים הופיעה להקה חדשה שלא קלטתי לגמרי את שמה (חסאן? הסאם? על יריעת הבד שהם תלו מאחוריהם היה כתוב HaXXan). כל מה שאני יודעת זה שהמתופף שלהם זה המתופף של רוצי בובה, שזה כבר מעולה, ושהם מנגנים רוקנ’רול-גאראג’ בסיסי וגולמי, עם כל האנרגיה המתפרצת והכיף המשתמע מזה.

האוזניים שלי ממוסכות לגמרי כשאני יוצאת החוצה מהחדרון של ההופעה. בסמטה בחוץ, על אף הקור, מקובצים הרבה אנשים, ואני עומדת ומדברת עם דודו, בעיקר על מוזיקה וקצת על עבודה והחיים. באיזור של הבר צפוף אימים, ומישהו שופך בלי כוונה קצת בירה על המעיל שלי ומתנצל עמוקות. זה ממש לא מפריע לי, כל הקסם הישן של אוגנדה פועל עליי הערב ואני חושבת איזה פלא זה שעדיין, אחרי כל השנים ולמרות כל ההיפסטרים, אני מרגישה כאן כל כך בנוח. רק משהו אחד כנראה בכל זאת השתנה: כשאני מוסרת בבוקר את המעיל לניקוי במכבסה, אני חושבת על זה שאני חייבת להתחיל לשים אטמים בהופעות. לפחות בהופעות של להקות שוגייז מחוררות אוזניים.

10.12.2012

נהג המונית לא יודע איפה זה רחוב העמל אז אני אומרת לו שזה באיזור של רחוב שוקן, וככה אנחנו חוצים את העיר מצפון לדרום בסופת הברקים, הרוחות והגשם. למרות כל הרעמים והברקים והרוחות והגשם, אחד הדברים המפתיעים אותי ביותר בעיר הזאת זה כמה לא קר כאן. בעיר שאני באה ממנה כבר קר מאוד ועוד יילך ויתקרר ככל שהחורף יעמיק. הגעתי לתל אביב כבר בצהריים ושמתי את הדברים שלי במלון, ועכשיו אני בדרך להופעה של מארק לאנגן בבארבי, ולפני כן קבעתי להיפגש עם א’ בא-לה רמפה.

רחוב העמל, כעולה משמו, הוא רחוב תעשייתי ובשעה הזאת הוא נטוש ושומם. אבל אז מבליחה בחשכה גרלנדת אורות מנצנצים ונהג המונית אומר שזה נראה כמו המקום היחידי בסוף העולם הזה, אז זה בטח זה ומי המטורף שפותח בר כזה במקום כזה ועוד בערב כזה. כסאות גלמודים זנוחים בערבוביה על הרמפה הרטובה, והבעלים והטבחים יושבים מכורבלים ומעשנים. הם די המומים כשאישה אחת מגיעה לבד ושואלת אם אפשר להיכנס. הם מתעשתים מיד ועורכים לי את הכנסת האורחים הכי מסבירת פנים והכי מתוקה שיכולה להיות. אני יושבת על הספה ושותה מים בזמן שאני ממתינה לא’, וחושבת שהמקום הזה כל כך נעים שהייתי יכולה לבלות כאן את כל הערב, לבד או לא לבד. בחוץ מבזיק ברק ואחריו מתגלגל הרעם, ואחד הבעלים פותח את הפסנתר ומתחיל לנגן הונקי-טונק ורגטיים. ריח של בישול עולה מהמטבח החצי פתוח, וכוסות מצוחצחים תלויים על מגרפה הפוכה. יש ציורים מעניינים על הקירות ובפינה יש ספרייה עם ספרוני מערבונים ישנים בהוצאת מ. מזרחי. כנראה שהגעתי לפונדק האחרון בקצה המערב הפרוע.

א’ המתוק ואני מדברים המון עד שמגיע הזמן שלי לקום וללכת להופעה של מארק לאנגן. הגשם קצת הפסיק ואני מבוססת במגפיים בתוך נחלי המים ששוטפים את רחוב שוקן וקיבוץ גלויות. כשאני מגיעה לבארבי שיר מסמסת לי שהיא כבר מול הבמה, אבל עד שאני נכנסת כבר מלא וצפוף, אז אני מוצאת מקום קצת יותר מאחור וחושבת שזה בסדר, ראיתי אותו מספיק מקרוב בהופעה הקודמת.

זו לא היתה הופעה טובה. כל מה שחשבתי על האלבום האחרון היה גם בהופעה. אני לא מצליחה להבין למה הלהקה היתה צריכה לנגן בווליום כל כך חזק עד שהיא הטביעה את הקול של לאנגן – את הקול של מארק לאנגן, בשם אלוהים. הוא היה צריך ממש להתאמץ כדי להישמע. רק בשירים השקטים והאיטיים יותר, כמו One Hundred Days או One Way Street,  אין ללהקת ספיינאל-טאפ הזאת ברירה אלא להוריד את העוצמה בכמה דרגות, ואז אפשר פתאום לשמוע אותו סופסוף. לשמוע ולהרגיש. איזה הבדל. האיש האילם-וגבוה-ודק לא חייך ורק שתק (כשהוא לא שר). הוא נע בגמלוניות ותופף באצבעותיו על סטנד המיקרופון כשהלהקה ניגנה. לא ראיתי את זה מהמקום שבו עמדתי, אבל שיר סיפרה שזרקו לו פרחים אל הבמה, ובסוף ההדרן הוא התכופף לאסוף אותם. האיש החיוור-וגבוה-ודק עם הפרחים, יורד בהליכה הכפופה שלו מהבמה. אני יכולה רק לדמיין את המחווה המקסימה הזאת.

ארובות השמיים שוב נפתחות בדיוק כששיר ואני עוצרות מונית מחוץ לבארבי. אנחנו עושות את הדרך ברחובות העיר הרחוצים, ואחרי ששיר יורדת ביד אליהו אני חושבת לעצמי שיש חלקים שלמים בעיר הזאת שאני בכלל לא מכירה. כשאני נכנסת למלון השעה כבר אחת, ופקיד הלילה מקדם את פניי בשקט. אני נכנסת לחדר והולכת להתקלח. כל כך דומם במלון הקטן בשעה הזאת, שאני כמעט פוחדת להשתעל.

20.5.2010

חמישי בלילה, זאפה תל אביב, אני מוקפת לובשי שחורים, וזה כולל כמובן גם אותי. לא שזה מפתיע – אחרי הכל זו הופעה של מארק לאנגן. אפשר היה לקיים אותה בקתדרלה גותית. קתדרלת סנט מארק. בעשר-ועשרה אני עדיין לא מבינה איך יכול להיות שההופעה הזאת היא סולד-אאוט אם כל כך דליל כאן. בעשר-ועשרים כבר אין מקום לנשום. דחוס וצפוף ומתח של ציפייה דרוכה באוויר. מצד ימין שלי עומד בחור בחולצה שחורה של Faith No More. מצד שמאל שלי עומד בחור עם חולצה שחורה של Alice In Chains. מאחוריי שניים בחולצות שחורות של ג’ק דניאלס ושל בירה גינס, ואני בדיוק חושבת כמה זה לא מנומס להגיע להופעה הזאת עם החולצות האלכוהוליות האלה, כשהוא בדיוק עולה לבמה ולופת את המיקרופון בידי הכוכבים שלו ו –

הקול הזה – הקול הזה –

הראייה שלי מיטשטשת ואני עומדת כל כך קרוב לבמה ותחת אלומת האור הלבנה אני יכולה לראות שהפנים שלו כבר חרושות קמטים. הוא כבר לא האיש הצעיר שאחרי הקריירה המוזיקלית שלו התחלתי לעקוב לפני כמעט עשרים שנה. והקול הזה. הקול הזה שבשלב הנוכחי של חייו ושל הקריירה המוזיקלית שלו הוא נקי ומזוקק לגמרי. נקי ומזוקק ועגול ומלא, מלא נשמה ונחמה. בשלב הזה הוא כבר בן בלי גיל. כמו ג’וני קאש וטום ווייטס. כל השירים שלו נשמעים בני מאה לפחות, עתיקים כמו הבלוז ורלוונטיים כמוהו. וממילא אי אפשר אף פעם לדעת אם השירים שלו הם מקוריים או גירסאות כיסוי, בגלל שהם נשמעים בני מאה לפחות.

מהפתיחה המהממת של When Your Number Isn’t Up ועד הסיום המצמרר של The Hanging Tree, זה היה רק הוא וגיטריסט אקוסטי. הבמה עירומה לגמרי, אין שום פעלולי סאונד ותאורה, רק הוא והשירים שלו והקול שלו והנוכחות שלו בכל תו ותו ובכל מילה ומילה. הוא אוחז את המיקרופון כאילו הוא נאחז בחייו. זה אינטימי וחשוף וגורם לעיניים שלי להתערפל ולגרון שלי להשתנק ולשערות שלי לסמור. כי הוא שר על הרוחות הקרות המייללות בקצה היקום, הרוחות הקשוחות של הבדידות והסופיות, ומלאך המוות שנשימתו מלחיתה תמיד על העורף, והצער על כל ההחמצות והאכזבות והאובדנים. אבל כל כך הרבה כבוד יש אצלו, כל כך הרבה כבוד אנושי בסיסי –  dignity היא המילה שאני חושבת עליה באנגלית – לנוכח כל הצער והבדידות והסופיות של כולנו. הוא עמד תמיד בכל התלאות הללו בכל כך הרבה כבוד ובלי שום רחמים. לא כמו עלה נידף ברוח אלא כמו עץ עצום וענקי.

אני לא זוכרת את השיר המסיים של הסט, אבל הוא הסתיים במילים I’m Going Home . וכשהוא עלה להדרן הוא שר את Traveler וחשבתי על זה שהוא באמת נוסע מכאן חזרה הביתה. סוף סוף הביתה. שבע דרכים ונדודים, כמו אחרון גיבורי המערבונים שהוא. משאיר אחריו את זיכרון היותו כאן. ובאמצע הלילה התעוררתי לרגע וחשבתי, איזה חלום נפלא זה היה, חלמתי שראיתי את מארק לאנגן בהופעה. באיזה רגע הזיכרון הופך לחלום והחלום הופך לזיכרון –

31.8.2006

הייתי רוצה לספר איך ביולי 1995 הורדתי מהמדף בחנות של סאב-פופ בסיאטל, שאז עוד שכנה בשדרה השנייה, 200 מטר מהקרוקודיל – מאז היא הספיקה לשנות מיקום עוד פעמיים – את שני אלבומי הסולו הראשונים של מארק לאנגן ואת כל האלבומים המוקדמים של ה-Screaming Trees עוד מימי SST שלהם. ואיך אחר-כך כשחזרתי לארץ וסיפרתי עליו לכל מי שהיה מוכן לשמוע, וגם למי שלא, אף אחד לא ידע על מה אני מדברת. מארק מי??

קצת יותר מעשר שנים מאוחר יותר, הבארבי היה מלא עד אפס מקום ורוחש בציפייה דרוכה למארק לאנגן וגרג דוּלי. באפלולית ובצפיפות של המועדון, וממש לפני התו הראשון, התייצב מולי פתאום ברינקס. הוא ליטף לי את הכתף וחייך ואמר, הרבה זמן את אוהבת אותו.

הייתי רוצה גם לספר איך בשמונה וחצי בערב השארתי מאחוריי אדמה חרוכה: יום עבודה שהתחיל בשבע בבוקר ונגמר בחמש, ערימת כלים בכיור, שאריות של משלוח שאיחר להגיע מהסופר ועוד לא הוכנס לארון, שתי מכונות כביסה שהמתינו לתלייה – עזבתי הכל רק כדי להספיק להתקלח ולהתלבש ולצאת לדרך לתל אביב. מעט מאוד דברים בעולם היו מוציאים אותי מהבית באמצע השבוע, בתשע בערב, אחרי יום עבודה, כדי לנהוג עד תל אביב. אבל אז נזכרתי במה שאיש אחד אמר לי פעם לפני שהוא טס לשיקגו כדי לראות משחק של הבּוּלז באחת מעונות השיא של מייקל ג’ורדן: For once in your life you have got to see God play.

אז לפעמים אישה צריכה לעשות מה שאישה צריכה לעשות, וזה לנסוע קילומטרים כדי לשמוע את אלוהים שר.

בשלב הזה של קריירת השחקן-חיזוק שלו, לאנגן לא צריך לעשות יותר מלעלות ולשיר ארבעה-חמישה שירים. אבל אני לא מתלוננת. היו תקופות שחשבתי שהוא לא יחיה עוד הרבה זמן, ואיכשהו, דווקא בדמותו הגותית הנוכחית, הכל-שחורה, היה משהו מרגיע מאוד. יש איזה שלב שבו אתה מבין שאם מישהו עבר את כל מה שהוא עבר ושרד את זה, הוא כבר יחיה הרבה אחרי כולם. אז האיש שכוכבים מקועקעים על פרקי אצבעותיו שר באמת כמו אלוהים, גם אם זה היה מעט מדי, גם אם לבצע את Where Did You Sleep Last Night כבר בשיר השני זה אנטי-קליימקס מזעזע, גם אם אני עדיין רוצה לראות אותו בהופעה אחת מלאה משל עצמו.

הייתי רוצה לספר גם שכשחציתי את תל אביב ממרכז העיר לדרומה, מצאתי בה הרבה יופי בלילה. את היופי הזה של תל אביב בליל סוף אוגוסט אף אחד לא יוכל לקחת ממנה. והייתי רוצה לספר גם שבדרך חזרה הביתה שרפו לי העיניים מהעשן והזיעה ובעיקר מהעייפות שבסופה של יממה ארוכה שהתחילה כמעט 20 שעות קודם לכן. אבל עכשיו, בזמן שאני כותבת את השורות האלה, דוּלי ולאנגן שוב ממלאים את הבארבי, ואני קצת מקנאה באנשים שנמצאים שם הערב. זו היתה אחת ההופעות המופלאות שראיתי בימי חיי. אלוהים פועל בדרכים מסתוריות, בין שהוא בא לבד או בצמד. ולפחות פעם אחת בחיים חייבים לראות אותו בפעולה.

עובדה מעניינת [1] היא שמבין כל אלבומי הסולו שלו, שלושה אלבומים של מארק לאנגן אינם רשומים על שמו כי אם על שם היישות הלא-באמת-קיימת המתקראת [2] Mark Lanegan Band. אלה הם Here Comes That Weird Chill מ-2003, Bubblegum מ-2004 ועכשיו Blues Funeral. למעשה, מארק לאנגן לא הוציא אלבום סולו על שמו בלבד מאז Field Songs ב-2001. בזמן שחלף מאז הוא הסתובב בטריטוריות המאובקות של אומת האינדי-שמינדי כמו רוסטר קוגבורן: אקדוחן להשכיר, והקליט שלושה אלבומים עם איזובל קמפבל, שני אלבומים עם ה-Soulsavers, שניים-שלושה אלבומים עם גרג דולי (ב-Twighlight Singers וכ-Gutter Twins) ואינספור פרוייקטים דוגמת שני אלבומי הדמואים הנשכחים של ג’פרי לי פירס (הוא לא היה שם במיטבו, בלשון המעטה, ויש מעט דברים שגורמים לי יותר צער מלכתוב את זה [3]).

בחינה מדוקדקת מעלה שאותם אלבומים שמארק לאנגן מוציא תחת שם הלהקה-הלא-קיימת שלו נועדו לסמן חריגה מהקו והטון המוכרים כל כך מאלבומי הסולו המוקדמים (1989 – 2001) שלו: אלבומים שבבסיסם ניצבים פולק, בלוז, בלוז-מערבונים ואמריקנה, ואשר עושים שימוש מינימלי בגיטרה אקוסטית וחשמלית, מעט בס ותופים, פה ושם פסנתר, וזהו פחות או יותר. הצליל האורגני הזה, שמתאים לקול הבלתי נשכח של לאנגן כמו וויסקי לסיגריות [4], מקנה לאלבומים המוקדמים של לאנגן את האיכות האינטימית והחמה שלהם.

לעומתם, אלבומי ה”להקה” מסמנים התנסות בצלילים רועשים וברוטליים הרבה יותר ומתיחת גבולות לכיוון הנויז, האינדסטריאל, האלקטרוניקה, הפסיכדליה וסתם מוזרויות כאלה ואחרות. לפעמים זה עובד ולפעמים לא ממש. שני עמודי התווך המלווים את לאנגן ב-Blues Funeral הם אלן ג’והאנס וג’ק איירונס – מוזיקאים ותיקים, מוכשרים ועתירי זכויות [5]; בהתחשב בצליל הסופי המסונתז בכבדות של האלבום, לא ברור איזה יתרון היה להם ולאורחים הנוספים שהתלוו אליהם (ג’וש הום, גרג דולי). באותה מידה אפשר היה להשתמש במכונות תופים, סמפלרים ושאר צעצועים דיגיטליים-אלקטרוניים, והתוצאה היתה זהה.

זה לא אלבום ממש רע, הוא רק מרגיש לי קצת מוחמץ – דווקא בגלל שיש כאן כמה שירים נהדרים, שבתחושה שלי דווקא ליווי “קלאסי” ברוח האלבומים המוקדמים של לאנגן היה עושה להם הרבה יותר טוב. Deep Black Vanishing Train מדגים את זה הכי יפה, ואפשר רק לדמיין איך היו נשמעים Harborview Hospital, Phantasmagoria Blues ו-Gray Goes Black בעיבוד דומה. Bleeding Muddy Waters ו-St Louis Elegy אכן קרובים לשם ברוחם, ולעומתם Riot in My House ו-Quiver Syndrome הם שני שירים מיותרים לגמרי באוזניי – יותר מדי רוק איצטדיונים סבנטיז כבד. אבל ללא ספק שתי הרצועות המרתקות ביותר באלבום הן שני שירי דיסקו – כן, דיסקו! – שהן כל כך רחוקות מכל מה שלאנגן עשה אי פעם וכל מה שמזוהה איתו, עד שזה היה יכול להיות איום ונורא, אבל האמת היא שזה ממסמר. אם האלבום הזה היה תקליט, Ode to Sad Disco (רצועה 6) היה סוגר את הצד הראשון של התקליט, ו-Tiny Grain of Truth (רצועה 12 ואחרונה) היה סוגר את הצד השני. אלה שני קטעים מהממים, דווקא בגלל שהם כל כך לא צפויים.

אבל אם יש משהו באמת קצת מפתיע באלבום הזה זו העובדה שלמרות המורבידיות הגלומה בשם האלבום עצמו ובשמות שירים כמו Gravedigger’s Song ושאר הכותרים המלבבים הנזכרים לעיל, לאנגן נשמע כאן – לא ייאמן ככל שזה נשמע –  מאושר. צריך להוסיף לזה את העטיפה היפהפייה עם שלל השושנים הפורחות בורוד עז [6] ואת התמונה הפנימית – ריבוע של 4 תמונות קטנות – שבה נראית במטושטש אישה גוזרת את שערו הפראי של לאנגן. זו יכולה להיות אסוציאציה של דלילה הגוזרת את מחלפותיו של שמשון האימתני, או תמונה מקסימה של אושר ביתי שלו [7]. ככה או ככה, אם בשלב הזה של חייו ושל הקריירה שלו מארק לאנגן רוצה לעשות דיסקו, שיהיה דיסקו. אני די מחבבת את האלבום הזה, על כל מגרעותיו. אבל עמוק בפנים אני עדיין ממתינה, ואני אמשיך להמתין, לאלבום סולו “אמיתי” חדש שלו.

[1] מעניינת אותי; ברור לי שאנשים שיש להם חיים מוצאים עניין בדברים קצת יותר חשובים.

[2] לא רק שלא מדובר בלהקה אחת קבועה, ולא רק שבכל אלבום מנגנים מוזיקאים אחרים, אלא שגם באותו אלבום מתחלפים המוזיקאים בין כל השירים.

[3] יש שני דברים שלנצח אהיה בעלת חוב ענקי למארק לאנגן עליהם: האחד הוא הנחמה העצומה שבמוזיקה שלו, החל מימיו ב-Screaming Trees, דרך אלבומי הסולו שלו וכלה בשלל הפרויקטים הבלתי נדלים שלו; והשני הוא ההיכרות שהוא ערך לי עם ג’פרי לי פירס ו-Gun Club דרך ראיון איתו שקראתי אי אז בשנת 1996. לפני כן לא שמעתי עליהם מעולם.

[4] הייתי חייבת.

[5] אלן ג’והאנס היה חבר יחד עם נטשה שניידר וג’ק איירונס בלהקה Eleven. ג’ק איירונס תופף עם ה- Red Hot Chili Peppers בגלגול המוקדם שלהם, ועם Pearl Jam בגלגול האמצעי שלהם.

[6] בהחלט גם מחווה לעטיפת האלבום Power, Corruption and Lies של ניו אורדר.

[7] לקארבר יש שיר כזה, “תספורת”.

הפסקול שליווה אותי אולי הכי הרבה בחורף 2012 הקשה היה Ravedeath, 1972 של טים הקר. אין לי הרבה מושג מיהו טים הקר: חיפוש קצר באינטרנט מעלה שמדובר במוזיקאי קנדי מוערך, שהוציא כמה אלבומים קודמים בתחומים של אמנות סאונד ומוזיקת אמביינט אקספרימנטלית. לי זה לא אומר הרבה, ובאמת, מה שמשך אותי קודם כל לאלבום הזה היתה העטיפה שלו והתמונה הזאת:

 

כשפותחים את האלבום מגלה התמונה המוגדלת עשרה גברים צעירים שמשליכים מהגג פסנתר הנושא בגאווה את השם ACME (מילולית: משובח, ללא רבב). אלא שמישהו גם שירבט על הפסנתר את ראשי התיבות החידתיות IHTFP. אני יכולה רק לנחש שהכוונה אולי ל-I Hate This Fucking Piano, אבל מי יודע. ומי יודע מה עולל אותו פסנתר שזיכה אותו בגורל כה אלים ואכזרי.

אלה לא החידות היחידות שמסתתרות באלבום הזה. בדומה לשמו – Ravedeath – וכמו הרצועה הפותחת הנקראת בפשטות The Piano Drop, שתי רצועות נושאות כותרות חידתיות דוגמת Hatred of Music, Analog Paralysis 1978 ו-Studio Suicide 1980. אלה בבירור כותרות שלקוחות מעולם המוזיקה האלקטרונית, אבל כאן מסתתרת ההפתעה הראשונה באלבום הזה מבחינתי: שלמרות שאני ניזונה רוב הזמן מדיאטה קבועה של גיטרה-בס-תופים, יש משהו במוזיקה ובסאונד של האלבום האלקטרוני הזה שנשמעים לי אורגניים לגמרי. ולמרות שאני רגילה לקול אנושי ולמילים, ואילו Ravedeath הוא אלבום אינסטרומנטלי טהור, יש בו משהו שעדיין מזכיר לי דברים שחוסים בצל המטריה הגדולה של הרוק: השו-גייז של מיי בלאדי ולנטיין, הלוּפּים והחזרתיות של סטיב רייך, הארכיטקטורה של אמני דרון כמו סטיבן אומאלי. זו ארכיטקטורה של סאונד, ועדיין, זו מוזיקה שנשמעת לאוזניי אורגנית מאוד. Ravedeath נכתב למחשב, עוגב, סינתסייזר, פסנתר, מיקרופון ופידבק של מגבר גיטרה. והנה ההפתעה השנייה מבחינתי: שלמרות שרוב הכלים הם אלקטרוניים/דיגיטליים, המוזיקה נשמעת כמעט אקוסטית. מאחורי כל הרחש האלקטרוני והחשמל הסטטי מסתתר לב אנושי חי ופועם.

אולי זה בגלל ש-Ravedetah נכתב בבאנף ובמונטריאל בחורף 2010, והוקלט בכנסייה ברייקיאוויק, איסלנד, ב-21 ביולי אותה שנה. באנף ומונטריאול בחורף הם מקומות קפואים, וכך גם איסלנד ורייקיאוויק. יש משהו ביצירה הזו שהוא מינימליסטי, צלול וחד כמו כפור. לא לחינם שני הקטעים הבולטים באלבום נקראים In the Fog, ו-In the Air. יש משהו לירי ופואטי מאוד במוזיקה הזו, והוא טמון בתחושה של הכפור ובמה שנרמז כבר משם האלבום: מוות. חורף הוא מוות, אבל בלי המוות אין התחדשות וחיים. אנה אנקוויסט כינתה את זה בספר “יצירת המופת” כפור רב חסד. הכפור הוא שכבת ההגנה – החסד – שמאפשרת צמיחה וחיים חדשים אחרי המוות של החורף. ואם יש תחושה שעולה בבירור מתוך Ravedeath היא של מסע רוחני, של חיפוש רוחני, של חיפוש אחרי הטרנסצנדנטי. במילה אחת, זה אלבום יפהפה.

“תערוכת” הגיליונות הישנים של מסיבות בטחוניות התבררה בסוף כ-10 תמונות ממוסגרות בפינה קטנה במה שנראה כמו ה”סלון” של בית מזי”א, שבנוסף לכל גם היה קצת קשה לגשת אליהן וממש לקרוא אותן (כידוע, מסיבות בטחוניות הודפסו באותיות די קטנות, אחרי הכל מדובר בזירוקס של דף A4). אבל האכזבה העיקרית שלי היתה מזה שאחרי שכן הצלחתי לגשת ופחות או יותר לקרוא אותם, התברר שאלה גיליונות די מאוחרים – אני יודעת שהם יותר מאוחרים מפני שמופיעה בהם אוגנדה, ואוגנדה נפתחה בקיץ 2005. אני הייתי שמחה הרבה יותר לראות גיליונות מוקדמים, נגיד משנת האופל של 2003. אבל בכל זאת היה נחמד להיזכר גם בדברים שהיו וקרו בשנת 2005: מי זוכר שהיה כאן פעם מקום בשם נוצ’? ומי יוכל לשכוח אי פעם את הרוזה? או את דילה, זצ”ל? ומי ידע שפעם היו הופעות והקרנות של סרטים בקפה קדוש?? וגם, אני לא יודעת אם נוסטלגיה היא המילה המדויקת לתיאור התחושה שלי – זו יותר תחושה של זיכרון היסטורי – יש כמובן קו ישר שמחבר בין הגיליונות הפיזיים של מסיבות בטחוניות להופעה של יאפים עם ג’יפים לפני עשרה ימים. וחוץ מזה האסתטיקה של DIY ושל גזירה והדבקה – ממשיות, לא במחשב! – תמיד מקסימה אותי.

בקומה השנייה של בית מזי”א היו באותו ליל שני במסגרת שאון חורף תערוכות ומיצגים ובעיקר היו שם הרבה מאוד אנשים שהסתובבו בין הקומות וחיכו להופעות. פגשתי שם את נועם ואת יותם ואת דודו וזה היה נחמד, אבל לי היה עניין מיוחד בצמד שד עגנון אז חתכתי משם לגלריית שודדי י-ם. את מופע האודיו-וידאו של שד עגנון אפשר להגדיר בעיקר כהפרעות בשידור. כל מה שמוגדר כצרימה או חריגה מהצליל והתמונה התקינים היה שם: הרבה חריקות ורעש ודיסטורשן ופידבק מהדהד אוזניים, ועל גבי המסכים הרבה שלג ותמונות קטועות ומעוותות ומטושטשות ומרצדות. זה לא ממש “נעים”, בטח שלא באופן המקובל של המילה, אבל באופן מפתיע זה כן היה מרתק ומספק מאוד. או שאולי זה משקף כל כך הרבה ממה שאני מרגישה בימים אלה, שזו היתה השתקפות נאמנה, ולכן גם מנחמת מאוד, של הלך הרוח שלי. היה קר מאוד בבניין העתיק של שודדי י-ם – קשה לחמם חללים כאלה – ונזכרתי שתמיד בכל אירועי החורף השנתיים האלה אני קופאת מקור.

בלילה גשום וקר של תחילת פברואר אני מתלבשת היטב ויוצאת לצוללת כדי לראות את יאפים עם ג’יפים. אין שום דבר שיכול להוציא אותי מהבית בלילה רע מזג כזה אלמלא אלה יאפים עם ג’יפים ואלמלא הם לא הופיעו כבר שמונה שנים. אני חושבת שבמקרה שלי לא ראיתי אותם עשר שנים, ואני לא יכולה אפילו לומר שהזמן טס. אני לא ממש זוכרת הרבה דברים מאז וזה מעציב אותי. כל הזיכרונות מתערבבים לי בראש. כל הערבים של פאקט וכל הלהקות וההרכבים. באלאנס והזירה הבינתחומית ומוסררה וחנות הספרים שעבדתי בה אז והחורף הקר ההוא והרחובות הנטושים והאוטובוסים המתפוצצים. האם זה באמת קרה באותו זמן? כל כך קשה להאמין עכשיו. אבל כן, ככה זה היה.

אז הערב הזה בצוללת הוא קצת כמו פגישת מחזור קטנה ואינטימית, אחרי כל השנים. כל כך הרבה דברים איבדנו באש ובחורפים הקרים. מישהו נוגע לי בכתף ואני מסתובבת וזה ליאור אש. אנחנו קונים כרטיסים ונכנסים ובפנים הצוללת קרה ואנחנו אפילו לא מורידים את המעילים. אנחנו עומדים ומדברים וליאור עוזב לתל אביב בסוף החורף הנוכחי והוא לא מתנצל אבל הוא כן היה שמח אם היה עוד משהו שהיה מאפשר לו להישאר. אני שמחה בשבילו, אני אומרת לו ששינוי זה טוב והוא מהנהן. יש לו תוכניות מוזיקליות חדשות וגם רעיון לפנזין חדש, ואולי תכתבי גם. ואז באה אבישג ועוד ידיד של ליאור שאני מכירה בפנים, כי כולנו מכירים את כולם בפנים, אנחנו מתראים באותם מקומות ואירועים. ליאור ואבישג וישי עבדו יחד בכל העיר לפני עשר שנים, בגלגול האחרון של העיתון שעוד היה משמעותי. ליאור עבד בגרפיקה וכתב ביקורות מוזיקה, אבישג כתבה ביקורות ספרים וישי כתב ביקורות קולנוע. אבישג ואני מדברות כמו תמיד על ספרים ואבישג אומרת שליד הבית שלה פתחו ישיבה של ברסלב ואני אומרת שברחביה יש מלא חב”דניקים ואף אחד מאיתנו לא אומר כלום אבל ברור שכל אחד תוהה בינו לבין עצמו עוד כמה זמן נצליח להחזיק מעמד לפני שנעזוב סופית ואף אחד מאיתנו לא רוצה להגיד שהעיר הזאת מתה סופית כי תמיד היא מתה סופית, גם לפני עשר שנים, והאמת היא שאנחנו מאמינים בהרבה דברים בה (וככל הנראה גם בתחיית המתים) אבל אנחנו גם מרגישים תמיד כמו גולים. גולים בעירנו, גולים פוליטיים, תמיד עם הגב לקיר, עם הגב לעיר, תמיד דרוכים, אף פעם לא חשים לגמרי בנוח.

באלבום החדש של יאפים עם ג’יפים יש שיר על הנזיר שותא רוסתווילי, משורר גיאורגי שבמאה ה-12 גלה מארצו וחי בירושלים במנזר שבעמק המצלבה. “אני גולה בארצך”, שר קיצ’לס, ספק על עצמו ספק על המשורר ההוא. החזיונות של יאפים עם ג’יפים הם של ניכור ותלישות וגלות פנימית, ואולי דווקא בגלל זה כשהם עולים לבמה – הם שישה ומנגנים על סוללת כלים שכוללת גיטרות חשמליות ואקוסטית, בנג’ו, פסנתר חשמלי, צ’לו חשמלי, קונטרה בס ותופים – יש שם מהצליל הראשון, גם אצלם וגם אצל הקהל, רעב גדול וצמא אדיר ותשוקה ענקית לפרוץ את חומות הניכור והבדידות דרך המוזיקה למשהו שהוא מעבר לנקודה הזאת בזמן ובמקום. המוזיקה שלהם שורטת ודוקרת ופוצעת, אבל זה לא אומר שהיא לא מלודית. הרוק שלהם תיאטרלי, הלחנים עקמומיים והמילים עגמומיות, האפוקליפסה כבר כאן והשמיים כבר נפלו והשאלה היחידה היא מה עושים עם זה עכשיו.

לפני יאפים הופיעו מוג’הדין, בהופעה מהודקת כמו אגרוף ברזל ואפלולית כמו יום הדין. זה באמת היה כמו ערב מאוחר של פאקט, עשר שנים אחרי הערב ההוא ב-8.2.2002. אנשים התבגרו ועזבו ומתו וחורף 2012 הוא חורף גרעיני קר, ביותר ממובן אחד. 2012 היא שנת החרב בחוץ והרעב מבית, בדיוק כמו ש-2002 היתה. מי יודע איפה נהיה בעוד עשר שנים. מי יישאר ומה יישאר מאיתנו. אם אפשר רק לבקש עכשיו שגם פוריטנים צעירים יחזרו להופיע, או לפחות יוציאו מחדש את האי.פי הראשון שלהם, אפשר יהיה למות בשלווה.