קטגוריה: החיים שלנו הם לא סרט. או אולי

אני תוהה אם זו רק אני או שבאמת אין השנה מה לראות בפסטיבל הסרטים. הפכתי והפכתי בתוכניה ואין שום סרט שממש מתחשק לי לראות. מה שאומר שלראשונה מזה 30 שנה, כלומר מאז 1983, אני לא אהיה בפסטיבל. בעצם, היתה כבר שנה אחת שלא הייתי בו, אבל זה היה ביולי 1995 כשהייתי במסע החוף המערבי שלי בארצות הברית. איך הזמן טס. גם כשנהנים וגם כשלא. בכל אופן, לא הספקתי אפילו לכתוב לך שהלכתי לראות את גטסבי הגדול כבר לפני כמה שבועות. לך אני לא צריכה לספר שגטסבי הוא ככל הנראה הספר האהוב עליי ביותר, הספר היחידי שהייתי לוקחת איתי לאי בודד (אם הייתי מאמינה בקונספט הזה), הספר שלפי דעתי מכיל כל מה שצריך לדעת על המין האנושי –התקוות הטהורות והנשגבות ביותר שלנו ונקודות השפל הבזויות ביותר שלנו וכל האהבה והתשוקה והתאווה והאשליה והחמדנות שביניהן – וזה למרות שמבחינת האורך שלו הוא לא יותר מנובלה של פחות ממאתיים עמודים. עד היום יש לי את העותק המקורי, הישן שלו, שיצא בתרגום לעברית ב-1974, שקראתי לראשונה בגיל 16 או 17, גיל כל-כך נוח להתרשם, עם כריכה לבנה (ולא ירוקה) שהדפים כבר נופלים ממנה מרוב שקראתי אותו אינספור פעמים. אני מסרבת להיפרד ממנו לטובת עותק חדש, ובטח ובטח שלא לטובת תרגום חדש שנראה לי לגמרי מיותר, כי שום דבר לא התיישן בתרגום הנפלא של גדעון טורי מאז.

אז לכאורה לא הייתי אמורה ללכת לראות את הסרט, כי מי תרצה להרוס לעצמה את הספר הטוב ביותר בעיניה עלי אדמות ובכל הזמנים עם איזו גרסת כיסוי קולנועית. אבל אני בכוונה משתמשת במושג גרסת כיסוי ולא עיבוד, כי בעיניי זה מה שבאז לורמן עושה (וראיתי בזמנו את רומיאו וג’ולייט שלו). וכמו במוזיקה, לגרסת כיסוי טובה יכול להיות קיום עצמאי בנפרד מהמקור, ובמקרה הממש ממש טוב היא מצליחה להאיר עוד פינה בגרסה המקורית שלא שמת לב אליה. אז אמנם היה שם ג’יי זי במקום ג’אז, ופסקול שבעצמו נשמע כמו אוסף של גרסאות כיסוי, אבל באופן פרדוקסלי ומוזר (או לא), ככל שהסרט הזה הלך רחוק יותר ונועז יותר מהמקור, ככה הוא העניק לו רק עוד מימד של עומק, ומימד שהיה דווקא נאמן לו מאוד בעיניי. כל הספקטקל הראוותני הזה עם נערות הגו-גו וגו’ הבהיר לי פתאום שאני צופה בעצם במקהלה יוונית, ואז הבנתי שגטסבי הוא אכן טרגדיה יוונית. לא רק סיפור האהבה של גטסבי ודייזי, לא רק סיפור החניכה של ניק, לא רק הפיברוק של העבר בתור היבריס, אלא דווקא התקווה, התקווה התמימה ביותר, בעולם בלתי תמים לחלוטין, היא שמביאה על גטסבי את חורבנו.

(וגם חשבתי על סיפור המלך מידאס, שמגע ידו הופך כל מה שהוא נוגע בו לזהב, אבל כך נשלל ממנו מה שהוא זקוק לו באמת כדי לחיות – מזון ומים, ובמקרה של גטסבי, ככל שמגע הזהב שלו הולך ומתעצם נשלל ממנו מגע אנושי אמיתי)

וברור שהטרגדיה היוונית הזאת היא היפוכו של החלום האמריקאי, והיא שהופכת את הספר הזה לקלאסי ואוניברסלי ורלוונטי כל כך כבר קרוב ל-100 שנה. אני חושבת שדיברנו על זה פעם, שפיצג’רלד מתאר בגטסבי  את שברו של החלום האמריקאי 3 או 4 שנים לפני המשבר הגדול, אבל אני חושבת שהוא הולך בגטסבי אפילו יותר רחוק: הוא חוזה לא רק את שברו של החלום אלא מבין באופן העמוק ביותר שהחלום הזה הוא שקרי ומזויף מיסודו, שהוא אשליה שמי שמאמין בה נידון לאסון. יש את הדיאלוג המפורסם הזה בין פיצג’רלד להמינגוויי שבו סקוט אומר לארנסט שהעשירים הם אכן שונים מאיתנו, וארנסט עונה לו בציניות שכן, יש להם יותר כסף, אבל זה רק מראה שפיצג’רלד תפס משהו הרבה יותר עמוק ממה שהמינגוויי אפילו לא היה מסוגל להתקרב אליו, כי לא היתה לו אפילו עשירית מהרגישות האנושית והחברתית של פיצג’רלד, שהבין שהכסף כן משנה הכל. שהוא משנה את כל הכללים. שהוא הופך אנשים לאחרים. כמו שניק מציין לקראת הסוף, “הם היו אנשים לא זהירים , טום ודייזי – הם הרסו חפצים ויצורים, ואחר כך חזרו ונסוגו לתוך כספם או אל תוך אי הזהירות העצומה שלהם או אל תוך הדבר – יהיה טיבו אשר יהיה – שהחזיק אותם יחד, והניחו לאנשים אחרים לנקות את הלכלוך שהם עשו.”

ואני יודעת שאמרתי לך את זה אלף פעם, אבל אני אגיד את זה שוב, שלספר הזה יש גם את משפט הפתיחה וגם את משפט הסיום מהיפים והמדויקים ביותר שקראתי אי פעם. אני שמחה שהסרט לא הרס לי ממנו כלום, אבל אני חושבת שהלכתי אליו מלכתחילה כי ידעתי שכבר אי אפשר להרוס לי את הספר הזה, הוא כבר הרבה מעל ומעבר לכל זה. וחוץ מזה, אמרתי לעצמי, אני תמיד יכולה לצפות בו בתור תצוגת אופנה ומפגן מרהיב של שמלות וינטג’ משנות ה-20.

הלכתי לראות את “לא” בקולנוע סמדר – הסרט שמגולל את קמפיין משאל העם שניהלו מתנגדי פינושה בצ’ילה ב-1988, קמפיין שהסתיים באופן כמעט לא ייאמן בקץ הדיקטטורה של החונטה הצבאית לאחר 15 שנות שלטון אימים. יש משהו קצת מתעתע בסרט הזה: כמו קמפיין פירסומי בעצמו, הוא מנסה לגרום לצופה להאמין שבאמת הקמפיין הפירסומי – ששם לעצמו מטרה למכור ערכים כמו “חופש” ו”אושר” בדיוק כמו שמוכרים משקה קל, כלומר עם ג’ינגלים קליטים, בחורות יפות, שמש, ים וחיים טובים – הוא שהוריד את החונטה ופינושה מכס השלטון. אבל מספיקה צפייה קצת יותר מדוקדקת בסרט עצמו, ובעיקר בשתי סצינות לקראת סופו, כדי להבין שהמציאות כרגיל, וכדרכה הנלוזה, קצת יותר מורכבת. הסצינה הראשונה שאני מתכוונת אליה היא ההפגנות סמוך ליום משאל העם שפוזרו באלימות וברוטליות על ידי המשטרה, כלומר על ידי הזרוע המבצעת של השלטון. תגובת היתר הזאת שידרה פחד אמיתי, וסביר להניח שיצרה גם רתיעה ודחייה גדולה מאוד בקרב ציבור המצביעים ביחס להמשך השלטון הכוחני והטוטליטרי של הרודן. הגורם השני הוא הלחץ הבינלאומי וההכרה בכך ששלטונו של פינושה אינו לגיטימי, ויותר מזה: הכרה כזו מצד כמה מן הגנרלים הבכירים בקרב החונטה עצמה, גנרלים ששאפו בעצמם להחזיר את הדמוקרטיה לצ’ילה. כשהולכות ומתבררות תוצאות האמת של משאל העם מנסה פינושה בניסיון נואש אחרון לזייף ולעוות אותן; אלא שמפקד חיל האוויר מתנער ממנו ומודיע קבל עם שהחונטה מקבלת את תוצאות המשאל שפירושן לא להמשך הדיקטטורה.

כל אחד יכול לגזור מזה את המקבילות האקטואליות ומוסר ההשכל שהוא רוצה לגזור. אחד הדברים הנחמדים בסרט היה כשאולם מלא גיחך בבוז מול המסך כשנשמעו סיסמאות מוכרות כגון “הנס הכלכלי” של צ’ילה (כידוע, לא רק שבהפיכה הצבאית של פינושה היה מעורב מימשל ניקסון וה-CIA, אלא ש”נערי שיקגו” מבית מדרשו של מילטון פרידמן הם שעיצבו את הכלכלה החדשה של צ’ילה ברוח השוק החופשי והניאו-ליברליזם שהתחיל אמנם בצמיחה גדולה, אבל הסתיים במיתון, אבטלה ופערים אדירים בין שכבה דקה של עשירים ושכבה הולכת ומתרחבת של עניים), והניסיון להפחיד ולתייג כל מתנגד משטר כקומוניסט/מרקסיסט/טרוריסט.

כשיצאתי מהסרט המשכתי ישר להפגנה בכיכר צרפת. לא היו שם הרבה אנשים, אני מעריכה שמשהו כמו 300 – 400, ברובם אנשי מר”צ, דעם והתנועה הירוקה (בעיקר בשל הקשר לסוגיית הגז, התמלוגים, הון-שלטון וכד’).  בפתח קיץ 2013 אני מרגישה אמביוולנטית לגבי התחדשות ההפגנות. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אפילו שבא לי ללכת להפגנה. לא, זה לא מדויק: יהיה מדויק יותר לומר שהלכתי להפגנה למרות שממש לא בא לי. אני לא מסוגלת לשמוע יותר את אותן סיסמאות. אבל בין הדוברים בהפגנה הקטנה הזאת היתה ויקי וענונו שנשאה נאום שובר לב ומרסק. היא אמרה שכל מה שהיא רוצה זה ללכת הביתה, שכבר שנתיים היא חוטפת מכות משוטרים ושנתיים שהיא מנסה לעזור לאנשים שנזרקים מהבית לרחוב, והיא מרגישה ששום דבר לא קורה ושום דבר לא משתנה. התחושה הזאת של קיר עבה שאפילו לא נסדק, של גלגול האבן מחדש במעלה ההר, של טיפוס במעלה מפל המים היא תחושת התיסכול הגדולה ביותר שלי. אם הפגנות המונים של שנתיים מסתיימות במינוי של האדם האחרון המתאים לתפקיד שר אוצר – המינוי המעוות והחולני ביותר בערך מאז שקליגולה מינה את הסוס שלו לסנאט הרומי – אז המדינה הזאת באמת מעוותת וחולה. אני לא מרגישה שום חשק או מוטיבציה לחזור לרחובות להפגין, בטח שלא בעוד הפגנות שקטות ומנומסות ונחמדות. מצד שני, איזו זכות יש לי לייחל להפגנות אלימות אם אני בעצמי לא מוכנה להיפגע או להיעצר בהפגנות. כל מה שאני יודעת הוא שכל עוד ויקי וענונו ממשיכה להיאבק אין לי כנראה גם שום זכות מוסרית להשאיר אותה לבד. המאבק שלה הוא המאבק שלי.

מה בסך הכל ביקשתי, קצת אותנטיות? ג’ק המסכן, שכל חייו חיפש אחרי אותנטיות – אחרי הקול המדויק ביותר, אחרי המנגינה הנכונה, אחרי הקצב המושלם וכל הג’אז הזה; ג’ק, שאת הספר פורץ הדרך שלו עיבדו לסרט שנראה כמו 136 דקות של סרטון פרסומת לאמריקן אפרל; ג’ק, שהייתי נותנת את האונה הימנית והכליה השמאלית כדי לכתוב כמוהו; כמה אירוניה צריכה להיות כדי שאחרי אינספור סרטי מסע, סרט המסע שנעשה על-פי הספר שלו – הספר שהוא הסמן המגדיר את כל ספרי וסרטי המסע באשר הם – יצא כל כך מדולל ומלוקק? הרבה יותר מדי מסוגנן ומיופיף, חף מכל חספוס, גולמיות וגרעיניות, שהם בדיוק הדברים שג’ק חיפש אחריהם בנואשות כל חייו.

וזה לא שאי אפשר לעבד את רוח הביט לסרט – העובדה היא שלפני שנתיים או שלוש יצא Howl, על היצירה הגדולה לא פחות של אלן גינסברג, וזה היה סרט מסעיר ומרגש על היצירה ועל יוצרה. הוא הרגיש נכון ואותנטי, לא כמו הסרט הנוכחי, עם השחקן הראשי שלו שנראה כמו גולם גמור בתפקיד סאל, כלומר בתפקיד ג’ק עצמו. סאל, סאל פרדייז, שבספר הוא כל כך מתוק ושברירי וחשוף ופגיע, כמו ג’ק בחיים, כנראה. מזל שלפחות הדמות של דין מוריארטי (ניל קסדי במציאות), שהיא הציר המרכזי שאליו מתנקזות כל הדרכים, מעבירה את הכריזמה המחשמלת שלו, זו שבזכותה כולן וכולם – כולל אלן גינסברג וכולל ג’ק עצמו – התאהבו בו עד כלות. חבל רק שלשחקן שגילם אותו היו שיניים הרבה יותר מדי לבנות, באופן שהוא מעל ומעבר לטבעי, אבל ככה זה בסרט פרסומת. בניגוד לספר, שבו ג’ק הפך את דין מוריארטי – הארצי, הפגום, הדפוק – לאימורטלי.

וכל הנופים האלה, גלויות אמריקנה מושלמות שמרוב שהן מושלמות השאירו אותי אדישה לגמרי. רק בסוף הצלחתי להתרגש באמת, אבל זה לא מפתיע כי זה קרה בקטע שהוא למעשה חיצוני לספר ולסרט והוא הקטע שמראה איך (לפי כל המיתולוגיות) ג’ק כתב את הספר, כשהוא מחבר דפי נייר למגילה אחת ארוכה, זו המגילה המקודשת, שנראתה בעצמה כמו הדרך שעודנה נפקחת לאורך, נמתחת לאופק, משחיל אותה למכונת הכתיבה ומתחיל לתקתק בכל הכוח וללא הפסקה, מתודלק בבנזדרין, מוצא את הקול הנכון, את הקצב המושלם, את המנגינה המדויקת.

זו לא כתיבה, זו הקלדה, אמר על זה טרומן קפוטה, אבל לטרומן היה הכישרון שלו וגם הבעיות שלו. מה שמסעיר באמת בכתיבה של ג’ק זה שלמרות שהיא נראית כמו פרוזה היא נקראת כמו שירה. זה הולך לאיבוד לפעמים בתרגום, והלוואי ויגיע היום שבו מישהו יתרגם לעברית את השירים של ג’ק והלוואי שהמישהו הזה יהיה משורר, כי אפילו כשקוראים בקריאה דמומה את הפרוזה המקורית והדחוסה של ג’ק, לא כל שכן בקול רם, אי אפשר שלא לשמוע את הצלילים ואת הקצב ואת המנגינה:

 “So in America when the sun goes down and I sit on the old broken-down river pier watching the long, long skies over New Jersey and sense all that raw land that rolls in one unbelievable huge bulge over to the West Coast, and all that road going, and all the people dreaming in the immensity of it, and in Iowa I know by now the children must be crying in the land where they let the children cry, and tonight the stars’ll be out, and don’t you know that God is Pooh Bear? the evening star must be drooping and shedding her sparkler dims on the prairie, which is just before the coming of complete night that blesses the earth, darkens all the rivers, cups the peaks and folds the final shore in, and nobody, nobody knows what’s going to happen to anybody besides the forlorn rags of growing old, I think of Dean Moriarty, I even think of Old Dean Moriarty the father we never found, I think of Dean Moriarty.”

 לא לחינם היה זה ג’ק שטבע עבורם את השם “ביט”.

התוכנית המקורית שלי היתה לראות את “הורג אותם ברכות” גב-אל-גב עם “ארץ יבשה” – אחרי הכל שניהם סרטי גנגסטרים שהם למעשה אלגוריות עכשוויות על אמריקה, החלום האמריקאי והקפיטליזם התאגידי – אבל בזמן שמצמצתי “הורג אותם ברכות” ירד מהאקרנים, וככה יצאתי שהשלמתי את הצפייה בו רק השבוע, כשהוא הגיע להקרנות חוזרות בסינמטק.

“הורג אותם ברכות” מתרחש בניו אורלינס שנראית פוסט-אפוקליפטית ופוסט-טראומטית אחרי ששני אסונות כבדים הכו בה בעשור הקודם בהפרש של שנים בודדות: האחד היה כוח טבע (קתרינה), והשני, קטלני לא פחות, מעשה ידי אדם (המשבר הכלכלי של 2008). המשבר הכלכלי הזה נמצא כל הזמן ברקע ולמעשה בתשתית וביסוד “הורג אותם ברכות”. כשהפקיד האפור (שאין לו שם אפילו לכל אורך הסרט) אשר מייצג את ארגון הפשע מזמין מג’קי עבודה שבמהותה היא ניקוי כל הבלגן והלכלוך שהשאירו אחריהם שני פושעי רקק שהצליחו לשדוד משחקי קלפים, הוא מתלונן באוזני ג’קי על כך שגם לשורות ההנהלה של הפשע המאורגן חילחלה המנטליות התאגידית.

אותו ג’קי הוא רוצח שכיר אלגנטי, קר-מזג ויעיל כאחרון הברוקרים הפיננסיים בשרשרת התאגידית. מה שמעורר סימפטיה בג’קי (חוץ מהמשחק של בראד פיט) זו העובדה שהוא חף לחלוטין מכל הצדקנות הדוחה של “החלום האמריקאי” – אותו מיתוס נאצל כביכול, המכסה על חמדנות ותחרותיות ללא גבולות, שהוביל בסופו של דבר לקריסה הכלכלית של אמריקה ואחריה העולם כולו. אמריקה היא עסק, אומר ג’קי. ובעסק הזה כל אחד לעצמו וצריך לשרוד. בגלל שג’קי הוא נטול סנטימנטים, הוא מעדיף להוציא לפועל את החיסולים שלו עם מינימום מעורבות אישית ורגשית – לירות בקורבנותיו ממרחק ובמפתיע, ללא התעמתות ישירה פנים אל פנים. זה אולי נשמע אכזרי, אבל ג’קי מסביר שהמוות המהיר הזה עדיף (והסרט מבהיר עד כמה הוא צודק, לשיטתו) מאשר להתעלל בקורבן שלא לצורך. זה מזכיר קצת הרג סוסים או בעלי חיים כדי לקצר את סבלם, וזה מזכיר כמובן את “הם יורים גם בסוסים” – אחד מכתבי האשמה החריפים ביותר כלפי השיטה הקפיטליסטית והאתוס האמריקאי, שנכתב כבר ב-1935 – מיד אחרי השפל הכלכלי הגדול (של המאה ה-20).

מכיוון שהמנטליות התאגידית חילחלה לשורות אירגוני הפשע, ג’קי מוציא חלק מהעבודה בקבלנות משנה לרוצח שכיר נוסף, מיקי, שבתקופה של שפל כלכלי מסכים לחוזה של 15,000$ בלבד, ולטוס מניו יורק לניו אורלינס במחלקת תיירים. כשמתברר לג’קי שמיקי הוא אלכוהוליסט מכור לסקס שלא יצליח לבצע את המשימה, הוא נאלץ להשלים את העבודה המלוכלכת בעצמו – רק כדי לגלות בסוף שהתאגיד דפק אותו במחיר, ואין לו ברירה אלא לחרוק שיניים ולקבל את רוע הגזרה. במיתון כמו במיתון.

מעבר להיותו סרט פשע, “הורג אותם ברכות” מצחיק ומהנה כקומדיה שחורה. ברור שאהבתי את בראד פיט, ואהבתי את העיצוב הכללי ברוח שנות ה-70, כולל השימוש האלגנטי, הכמעט לא מורגש שלו, בכמה מהמכוניות האמריקאיות האיקוניות ביותר של המאה ה-20 (שברולט וקאדילק, לדוגמה). כי אם כבר מדברים על המשבר הכלכלי של 2008, קשה שלא לזכור שאחת הנפגעות הראשונות שלו היתה תעשיית הרכב האמריקאית, ומה שזה עשה לערים כמו דטרויט (שחלקים שלמים שלה אכן נראים כמו ניו אורלינס פוסט קתרינה).

פוסט-טרנטינו הקולנוע האמריקאי מתפקד גם כמקראה של תרבות פופולרית, בעיקר בפסקול. הפסקול של “הורג אותם ברכות” לא היה יכול להיות מפורש יותר: When the Man Comes Around בביצוע יום הדין של ג’וני קאש כשג’קי מגיע לעיר; Heroin של ולווט אנדרגראונד כשאחד מפושעי הרקק מתמסטל מהרואין; ולאורך כל הסרט נאומי מסע הבחירות הראשון של אובמה. רק שג’קי, כאמור, לא קונה את נאומי התקווה והאחדות האלה. הוא מבין שהאימפריה כבר שוקעת ושום דבר לא יעזור. הברברים כבר עומדים בשער.

מה שמעניין בהיותם של “ארץ יבשה” ו”הורג אותם ברכות” אלגוריות אמריקאיות עכשוויות היא העובדה ששניהם נוצרו בידי במאים לא אמריקאים. אוסטרלים, ליתר דיוק: ג’ון הילקוט במקרה הראשון ואנדרו דומיניק  בשני. דומיניק ביים לפני כמה שנים את “ההתנקשות בג’סי ג’יימס בידי רוברט פורד הפחדן” – מערבון לירי ואיטי שמפרק את המיתוס המערבוני לגורמים. יש כנראה משהו בנקודות המבט של מתבוננים מבחוץ שמשותף לשניהם. עוד אוסטרלי לשעבר שמחבר בין שני הסרטים הוא ניק קייב: קייב, יחד עם וורן אליס, חיבר את המוזיקה ל”התנקשות בג’סי ג’יימס” של דומיניק, והוא זה שעיבד את התסריט ל”ארץ יבשה” של הילקוט. אין לי ספק בכלל שמעבר לאלגוריות ולדקונסטרוקציות כל הסרטים האלה עוסקים גם בשאלות של גבריות, וגבריות על רקע של מיתוסים שוקעים (מערבונים, גנגסטרים, החלום האמריקאי כאמור). אבל זה כבר עניין כבד משקל אחר לגמרי.

“ג’קי” בסינמטק היה כייפי מאוד. “ג’קי” הוא סרט שנעשה כולו על-ידי נשים: במאית, שתי תסריטאיות, שלוש שחקניות ראשיות. סופי ודאן הן תאומות, אך שונות מאוד במראה ובאופי. יש להן שני אבות בהולנד, אבל את האם שהרתה וילדה אותן הן מעולם לא הכירו – עד שבית חולים בארצות הברית יוצר עמן קשר ומבקש שיגיעו לקחת את אמן, מאחר שהן קרובות המשפחה הביולוגיות היחידות שלה. הן יוצאות למסע חוצה ניו-מקסיקו בקרוואן חבוט, וכדרכם של מסעות (וסרטי מסע), הן לא תהיינה אותן נשים בסוף המסע כפי שהיו בתחילתו.

אם יש משהו שנשמע ונקרא אולי קצת מוזר במשפט האחרון, הוא השילוב של “נשים” ו”מסע” באותה נשימה. אין הרבה סרטי מסע של ועל נשים – נשים בדרך כלל לא יוצאות למסע, מסע הוא עניין גברי באופן מובהק, בחיים, בספרות ובקולנוע: זה שפורש מהחברה לטובת הדרכים, ה-easy riders, להקות רוק שנכנסות לתוך הוואן. “תלמה ולואיז” היה סרט פורץ דרך מהבחינה הזו, עם שתי שחקניות נהדרות ותסריטאית מוכשרת, אבל בסופו של דבר הבמאי שלו היה גבר והסוף שלו היה מדכא. אז נחמד תמיד להיתקל בבמאיות, ועוד יותר נחמד להיתקל בסרט מסע על נשים שביימה אישה. אפילו בסצינה שבה הנשים נתקעות באמצע המדבר ללא דלק, המושיעים שלהן אינם גברים אלא Dykes on Bikes (שנראות בהתחלה כמו “מלאכי הגיהינום”, עם כל הפוטנציאל המאיים שלהם על הגיבורות).

יש ב”ג’קי” סצינה אחת שהיא מחווה ברורה ומדוייקת ל”תלמה ולואיז” – סצינה ביציאה מהבר, כששני גברים נטפלים לשתי הגיבורות. גם כאן זה היה יכול להיגמר אולי כמו ב”תלמה ולואיז”, אבל כאן מצילה את שתי הבנות האם, שבתור רד-נקית ווייט-טראשית אנטיפטית וקצת מטורללת לפחות יודעת להשתמש ברובה. תלמה ולואיז, לעומת זאת, הפכו לנרדפות חוק, מה שהיווה ועדיין מהווה שבירה של ז’אנרים ותפקידים מקובלים. כפי שאין ממש נשים בדרכים בספרות ובקולנוע, אין גם נשים שהן נרדפות חוק (outlaws). גם זה תמיד ארכיטיפ רומנטי גברי, לא נשי.

מה שעוד נחמד ב”ג’קי” הוא שלמרות שהנושא המרכזי שלו הוא לכאורה כבד משקל – מה יכול להיות יותר כבד מיחסי בנות ואמהות – הוא מטופל בצורה קומית. במיוחד הטוויסט לקראת סיום הסרט/המסע מחזיר הכל לפסים מחוייכים. זה סרט מהנה גם בגלל הנופים המרהיבים של ניו מקסיקו, כמובן, וגם בגלל שנו, מדובר במסע. או במילה נרדפת: חופש. כך שברור שנשים לא יצאו למסע מפני שאף פעם לא היה להן החופש לצאת לאחד. בנוסף, וכפי שהדגים שוב “תלמה ולואיז”, הדרכים עלולות לטמון בחובן סכנות ממשיות לנשים. 21 שנים אחרי הסרט ההוא, מעולה ככל שהיה, נחמד לראות סרט אחר, שמשרטט עבור נשים דרכים קצת אופטימיות יותר.

(הסרט הקודם שראיתי בסינמטק, ועבר לדעתי יותר מחודש מאז, הוא “חלקם של מלאכים” של קן לואץ’. היה נחמד לראות איך קן לואץ’ רותם הפעם את כל הרגישויות החברתיות שלו ליצירת סרט עם סוף טוב דווקא – דבר חריג בפילמוגרפיה שלו. זה היה באמת סרט מלבב, אבל מעבר לזה אין לי הרבה מה לכתוב עליו)

לא סרט לעדינים, זה הדבר הראשון שאני יכולה לכתוב על “ארץ יבשה” (Lawless). אני מודה שחלקים מהסרט ראיתי בעיניים עצומות לרווחה – יותר מדי דם ואלימות ושיסוף גרונות ואיברים מבותרים. ככה זה כשנותנים לניק קייב לעבד תסריט שמבוסס על סיפור אמיתי בשם “המחוז הרטוב ביותר בעולם”. מה שהופך, אגב, את שם הסרט בעברית לאירוני, בעוד ששם הסרט באנגלית הוא ישיר ואכן יבש לגמרי: החיים במקום ובזמן שבהם אין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה, וכולם – גם פורעי החוק וגם נציגי החוק – חיים ופועלים מחוץ לו (לחוק).

על אף שזה סרט גנגסטרים, שמתרחש בשנות השפל הכלכלי והיובש הגדול – כלומר בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה – מפתיע (או לא, בעצם) עד כמה הוא מרגיש כמו מערבון. אמנם הוא מתרחש במזרח (בוירג’יניה) ולא במערב, ובמקום סוסים יש כבר מכוניות, אבל המסבאה היא אותה מסבאה, ותחושת הסְפָר היא אותה תחושה, והאנשים שמניעים את העלילה הם אנשים שחיים מחוץ לחוק. והאנשים האלה, ה-outlaws, הם מרכיב מכונן במערבונים, שזו דרך אחרת להגיד שלדמות ה-outlaw יש תפקיד מרכזי ומכונן במיתולוגיה האמריקאית. כי כידוע, ה-outlaw, על אף שהוא פועל מחוץ לחוק, כלומר מחוץ למוסכמות ומחוץ בעצם לחברה, יכול להיות – והוא אכן כזה לעיתים קרובות במיתוס ובאתוס האמריקאי – אדם מוסרי, אנושי, ישר וטוב יותר מהאנשים שמופקדים, טכנית, על עשיית החוק. הוא איש הצדק האמיתי, לעומת אנשי החוק שהם לא פעם הרעים והמושחתים באמת.

אז זה מה שיש ב”ארץ יבשה”. כמו לא מעט מערבונים מודרניים, כלומר כאלה שעברו בשנים האחרונות דה-קונסטרוקציה, גם כאן ה”רעים” לכאורה – כלומר ה-bootleggers שעוברים על חוקי היובש ומזקקים ומוכרים אלכוהול – הם למעשה הטובים, ואילו “הטובים” לכאורה, המגולמים בדמותו של סוכן FBI סדיסט ומרושע – הם הרעים. במאמר מוסגר אפשר להרהר עד כמה דמותו של אותו סוכן בסרט, צ’רלי רייקס, מבוססת על דמותו האמיתית, המושמצת והמרושעת של ג’יי אדגר הובר, שהחל את הקריירה שלו במלחמת חורמה בגנגסטרים שהפרו את חוקי היובש, ושגם עליו נרמז לא פעם, כמו גם על רייקס בסרט, כי הוא הומוסקסואל לטנטי.

ההיפוך הזה בין טובים ורעים אינו מפתיע על רקע מציאות של משבר כלכלי קשה ומעמיק, בין שבשנות ה-30 של המאה הקודמת או בתקופה הנוכחית. מזקקי האלכוהול הקטנים אמנם עוברים על החוק, אבל הם בסך הכל מנסים לשרוד ולהתפרנס. לעומת זאת, אין נבל ושודד גדול יותר מהמדינה ונציגיה. זה בוודאי נכון במציאות הקפיטליסטית-תאגידית של ימינו, וזה מה שעושה את הסרט התקופתי המשוחזר בקפידה הזה – והוא מצולם נפלא, כמו רצף נע ומענג של תמונות אינסטגרם – לאקטואלי ורלוונטי כל כך.

ניק קייב לא רק עיבד את התסריט אלא גם יצר פסקול שאליו הוא הביא כמה מחבריו הקרובים פורעי החוק, ובראשם אחד, מארק לאנגן. הוא המטיר עליי אש וגופרית כבר בפתיחת הסרט, וחזר שוב פעם או פעמיים בהמשכו.

* * *

האולם בלב סמדר היה ריק כמעט לגמרי – מלחמה משאירה כנראה את כולם בבית, למרות שאלוהים יודע איזו נחמה אפשר לשאוב מהדברת הבלתי פוסקת בערוצי התקשורת – ככה שמצאתי לי מקום בודד באמצע שורה שבע. בדיוק כשהסרט התחיל הגיעו שני בחורים צעירים, והתיישבו בצמוד אליי. כשהחשיך, הבחור שנצמד אליי התכופף ולחש לי בחיוך, לא באמת חשבת שתהיה לך כל השורה ריקה לעצמך; התכופפתי ולחשתי לו חזרה, האמת היא שבניתי על זה שיהיה לי את כל האולם ריק לעצמי.

(מלחמה עושה אנשים מוזרים. אבל זה היה מתוק)

* * *

אני יושבת וכותבת בצהרי היום באוגנדה. כן, אני כבר בחופש וזה כיף גדול, מלחמה או לא מלחמה. אולה מנגנת דיסק שנשמע כמו הכלאה של הקרמפס עם דייויד יוג’ין אדוארדס. אחר כך מסתבר שזה כנראה הרכב שקוראים לו DNA (?). ופתאום היא בוקעת כמו משומקום: ברורה, חזקה ונחרצת – אזעקה. אולה ואני ושני הבחורים הנוספים שנמצאים שם מתכנסים במעבר הפנימי הקטן שלפני השירותים. אנחנו מחליפים בדיחות – ממילא אין שום דבר שאפשר לעשות, כך שזה אפילו לא מפחיד, זה סתם משונה. אזעקה באוגנדה – כמה מוזר. אז אנחנו צוחקים ומושכים בכתפיים חסרי אונים, וכשאנחנו מגיחים משם אחרי כמה דקות, אולה מחליפה את הדיסק למוזיקת סרף.

מעניין – וגם מובן – איך כל מי שרואה את “הוואלס האחרון” משליך עליו, כמו על בד קנבס, את העמדות והתפיסות שלו לגבי הנושאים הטעונים שבהם הסרט עוסק (האם יש אהבה, מהי אהבה בסרטים אם אין לה הפי אנד, ההרגל והשיממון של חיי נישואים מוכרים ובטוחים לעומת התחושה המסעירה והמחשמלת של תשוקה למשהו חדש* וכו’). אז הנה ההשלכה שלי: הסרט הזה בעיניי הוא סרט התבגרות של אישה צעירה, מהוססת, שאין לה עדיין אישיות מובחנת ומגובשת, ועל הדרך הבלתי נמנעת והמכאיבה שהיא חייבת לעבור כדי לגדול ולצמוח למי שהיא רוצה באמת להיות. אני רוצה לטעון שמהבחינה הזאת “הוואלס האחרון” של שרה פולי ומישל וויליאמס – ומכל הבחינות החשובות הסרט הזה הוא של שתיהן, הבמאית והשחקנית הראשית בהתאמה – הוא סרט פמיניסטי.

המפתח להבנה הזו מופיע כבר בסצנה הראשונה של הסרט, בדמות לק כחול על בהונות רגליה של הגיבורה. לכאורה, פריט שולי לחלוטין, סעיף זניח באגף הלבוש (ההיפסטרי) של הסרט; אבל לגמרי לא כזה למי שזוכר את “ילדים קטנים” של טום פרוטה (Tom Perrotta), הספר ו/או הסרט. “ילדים קטנים” עוסק בנושאים דומים מאוד לאלה של “הוואלס האחרון”, ושם ללק הכחול על בהונותיה של שרה, הגיבורה שלו, היה תפקיד מכריע בעלילה.

“ שרירי שוקיים יפים, קרסוליים גבשושיים, סנדלי בירקנשטוק משעממים. הדבר המפתיע היחיד היה הלק על ציפורניה – כחול מזוויע, צבע מהסוג שנערונת בת שתים-עשרה היתה אוהבת, לא משהו שהיית מצפה למצוא על כף רגלה של אישה בוגרת. את צריכה להיות משוגעת כדי למרוח לק כזה, או מאוהבת כל כך שכבר לא אכפת לך מכלום.“

מתוך ידיעה שסרטה הקודם של פולי, “הרחק ממנה”, היה עיבוד לסיפור של אליס מונרו, מי יגיד שאסור להניח שפולי הכירה גם את “ילדים קטנים” של פרוטה? לו ומרגו ב”וואלס האחרון” בהחלט מתנהגים כמו ילדים קטנים. כשדניאל נכנס לתמונה הוא מצית במרגו תשוקות חבויות, כמעט אפלות – למשל, לסקס ויחסים שיש בהם הרבה יותר קשיחות וכוח, ופחות עדינות וחיבה. אלה תשוקות הרבה יותר “מבוגרות”, הרבה פחות ילדותיות, ממה שיש בין מרגו ולו.

היום גיבורה “נואפת” כבר לא חייבת למות בסוף, לפחות לא בסרטים אמריקאיים/קנדיים, וזאת בניגוד לסופן של אמה בובארי ואנה קארנינה בספרות של אמצע המאה ה-19. אז מרגו לא בולעת רעל בסוף ולא משליכה את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת, אבל היא כן נשארת לבד. וזו, בעיניי, הנקודה המכרעת של הסרט. למעשה, גם אצל פרוטה וגם אצל פולי, הדבר הטוב ביותר שקורה לגיבורה זה שהיא נשארת בסוף לבד. הנשמות המצקצקות יטענו שהיא נשארת קירחת מכאן ומכאן, אבל למעשה, בעובדה שהיא נשארת בסוף בלי הבעל ובלי המאהב – כלומר בלי גבר – היא סוללת את הדרך שלה לעצמאות. ולא, זה לא קל וזה לא תמיד נעים, אבל אם מרגו רוצה להיות כותבת אמיתית, וזה מה שהיא אומרת שהיא רוצה להיות – אז היא חייבת למצוא קודם כל את הקול האמיתי, הפנימי, שלה. היא תהיה חייבת להכיר את עצמה, לפתח לעצמה אישיות ורצונות ותשוקות, להפסיק להיות ילדה קטנה ומפוחדת בגיל 28, להשתחרר לפחות מכמה מהעיצורים והמחסומים שלה, והדרך לזה עוברת קודם כל דרך חיים, לפחות לתקופת-מה, במחיצת עצמה בלבד.

אז אני חוזרת לכמה מהדברים ששרה, הגיבורה ב”ילדים קטנים” של טום פרוטה, אומרת על אמה בובארי, וכמה הם מתאימים גם למרגו בסרט של שרה פולי:

“ כשקראתי את הספר בקולג’, מאדאם בובארי נראתה לי סתם טיפשה. אבל כשקראתי אותו הפעם, פשוט התאהבתי בה. הפרופסורים שלי יהרגו אותי, אבל אני מתפתה להרחיק לכת ולומר, שבדרך מוזרה משלה אמה בובארי היא פמיניסטית. היא לכודה. היא יכולה להשלים עם חיי אומללות או להיאבק בהם, והיא בוחרת להיאבק. היא נכשלת בסוף, אבל יש משהו יפה והרואי במרידה שלה. לא הבגידה היא העניין, אלא הרעב לאלטרנטיבה. הסירוב להשלים עם האומללות.“

צריך לסלוח לפולי על עודף סימבוליזם בסרט הזה, ועוד סימבוליזם קצת פשטני. מרגו, למשל, מספרת לדניאל בשדה התעופה על הפחד שלה מ-connections: טיסות המשך, אבל גם קשרים; לו מחבר ספר בישול על עוף בלבד – chicken היא מילת סלנג לפחדן, אבל דווקא לו הוא זה שמוצא את האומץ לבסוף לסיים את הנישואים. כשחושבים על זה, מרגו היא אישה ששני הגברים הם אלה שמחליטים עבורה את ההחלטות החשובות, היא עצמה פוסחת על הסעיפים ולא מסוגלת להחליט לכאן או לכאן. זה חלק מחוסר הבגרות שלה, אבל כאמור, אני די אופטימית ביחס לעתיד שלה: היא תגדל להיות מישהי עם אישיות. היא תלמד לכתוב. היא תצמח.

ושני הקטעים שהכי חיבבתי בסרט: סצינת הנשים העירומות במלתחה של בריכת השחייה – נשים אמיתיות, בכמה גילאים וגדלים וצבעים (למעט מישל וויליאמס ושרה סילברמן, שהן אחרי הכל שחקניות מקצועיות ולכן גם בעלות גוף חטוב מושלם), ועם משולשי שיער ערווה, בלי שום ערוות מגולחות. והקטע הכי סקסי בסרט הוא לא פנטזיות הסקס של מרגו, אלא הקטע שבו דניאל מתאר באוזניה בפרוטרוט מה הוא היה עושה לה במיטה. טוב, זה רק בגלל שאני בחורה ספרותית ורבלית מחורבנת.

* כך, למשל, אחד משירי המפתח בפסקול הסרט הוא Video Killed the Radio Star – האופן שבו דבר חדש מחליף ומוחק את הדבר הישן.

“חיות הדרום הפראי” של בן צייטלין הוא גלוית אמריקנה מרהיבה שמערבת פולקלור, מיתוסים וארכיטיפים בתוך ריאליזם מדויק, עד שגם בה העל-טבעי מתקבל בטבעיות גמורה. הסרט הזה נטוע בתוך ביצות לואיזיאנה, כלומר בדלתא של המיסיסיפי, בזמן שמרמז להוריקן קתרינה – אסון אפי במימדיו, ספק טבעי ספק מעשה ידי אדם. ילדה קטנה עומדת לאבד את אביה, ההורה היחידי שנשאר לה, לא משנה כמה קשוח ומחוספס ואף אלים היחס שלו כלפיה, ועליה ללמוד לשרוד בתוך עולם שהברוטליות והאכזריות שלו משתווים רק לקסם וליופי שלו.

והקסם והיופי האלה הם עיקר כוחו של הסרט – הצילום, עיצוב הפריימים, עיצוב הסט. על אף שהוא בשום פנים ואופן אינו תיעודי (אין אף ילדה או ילד בעולם שמסוגלים לנסח בגיל 6-7 כאלה תובנות על היקום והעולם ועל מקומו של האדם בהם), הוא מרגיש לפעמים ככזה. למעשה, יותר מכל סרט אחר, הסרט הזה הזכיר לי את “בומביי ביץ'” של עלמה הראל – סרט תיעודי של עוד יוצרת קולנוע צעירה, שגם במרכזו ניצב ילד, וסביבו קהילה של אנשים שנדמה שהציביליזציה הקיאה אותם מקרבה. האנשים של “חיות הדרום הפראי” הם קהילה של דחויים ונידחים החיים במקום שלו הם קוראים “האמבטיה” (the bathtub) – איזור שמתקיים בסמוך לסכר שהוקם בשולי איזור התעשייה של העיר הגדולה, והוא לא יותר מערימת בקתות, צריפים וסמרטוטים. גם בומביי ביץ’ (האמיתית) וגם ה”אמבטיה” (הפיקטיבית) הם פחות או יותר איזורים מוכי אסון אקולוגי, ושניהם – גם ב”בומביי” התיעודי וגם ב”חיות” העלילתי – מצטלמים נפלא, לא משנה באיזו דלות, עוני, פיגור סביבתי ולכלוך מדובר. וכמו שעלמה הראל עירבבה בסרטה קטעי כוריאוגרפיה מסוגננים בתוך התיעוד הריאליסטי של אנשי השוליים החיים בחור בקצה העולם, כך גם צייטלין מטשטש את הגבולות שבין המבויים לתיעודי, בין הריאליסטי לפנטסטי, בין המציאותי למכושף.

מבחינה סיפורית, אני חושבת שמקור ההשראה הבולט ביותר על הסרט הוא הקלברי פין של מארק טוויין, לבטח אחד הטוענים הגדולים לכתר “הרומן האמריקאי הגדול”. זו לא רק ההצבה במרכז של ילד יתום מאם שמתמרד כנגד אב אכזר ובורח אל הנהר הגדול עליו הוא משייט ברפסודה. זו גם התפיסה המובלעת של חירות ואינדיבידואליזם על גבול האנרכיזם, שהיא ללא ספק תפיסה אמריקאית מאוד, במיוחד בדרום. אבל זו גם הנקודה שבה אני לא חשה בנוח עם הסרט, על אף כל יופיו וקסמיו: מפני שההנחה המובלעת בו, או המסקנה העולה ממנו, היא שמעצם החירות חיי עוני הם חיים מאושרים. למעשה, כפי שידוע לנו היטב, יש בעוני רק מעט מאוד חירות, אם בכלל. אין שום דבר “קסום”, “מקסים” או כל מילה אחרת שעושה שימוש בשורש ק.ס.ם בעוני, דלות, ניוול, טינופת, אלכוהוליזם, בורות ובערות שאנשים מדשדשים בהם עד ברכיים, ולפעמים גם עד מעבר לאוזניים. לבטח לא כשמעורבים בזה ילדים.

אבל כאמור, הסרט הזה מרהיב מבחינה ויזואלית וזה עיקר קסמו. שני שיאיו הוויזואליים הם בית הבושת שעל אסדה הצפה על הנהר, שאליו מגיעה האשפאפי בחיפוש אחר אמה. היא מדמה שהיא מוצאת אותה בדמותה של הטבחית הצעירה במקום, ולכל הסצינה הזו יש איכות של חלום או פנטזיה או אגדה. השיא השני הוא בהקמה לתחייה של חיות פרה-היסטוריות דוגמת שור הבר (אורוקס) וביזונים קדומים, המתגלגלים בסוף הסרט לעדר חזירי בר בגדול של ממותה שעירה.

ואת כל הפסיפס המרהיב הזה מחבר יחד פסקול נפלא, שלו אחראי יחד עם צייטלין דן רומר.

הסרט הטוב ביותר שראיתי השבוע בפסטיבל היה ללא ספק אלויס נבּל (Elois Nebel) הצ’כי, ובתור סרט אנימציה הוא אולי סרט האנימציה המרשים והיפה ביותר שראיתי בחיי בכלל. אלויס נבּל הוא שומר/סדרן בתחנת רכבת קטנה בהרים שעל גבול צ’כיה-פולין. השנה היא 1989, הסדר הישן מתחיל להתפרק, והתחנה היא גם תחנת מעבר למבריחי סחורות של השוק השחור – וודקה משובחת, סיגריות אמריקניות, שימורי בשר. כל זה אינו מטריד את אלויס נבל, שכל חייו סובבים סביב השגרה שבקריאת לוחות הזמנים של הרכבות החולפות והאכלת החתול של התחנה. הדבר היחיד שטורד את מנוחתו הוא סיוטי לילה שבהם צפים ועולים זיכרונות מרכבות שחלפו בתחנה בשנות הארבעים של המאה ה-20. במיוחד חוזר ועולה בזיכרונו של אלויס אירוע מסוים אחד שאירע בתחנה ב-1945 ושהיו מעורבים בו אישה צעירה ותינוק, קצין צבא ואביו שלו. לילה אחד ב-1989 חוצה את הגבול זר אילם ונמלט, והמפגש עמו מאלץ את אלויס להתמודד עם זכרונותיו, כמו גם עם חייו בכלל. האנימציה המדויקת והאקספרסיבית בצבעי שחור-לבן-אפור, יחד עם השאלות שהוא מעלה בנוגע לזיכרון ולשפיות, הופכות את הסרט הזה לראוי לציון במיוחד. יפה מאוד מאוד מאוד.

בסדר הערכה יורד ראיתי גם את “גן עדן” הישראלי של רן טל, שהיה בשבילי הרהור מדיטטיבי על חלוף הזמן; את “נטייה” (Tilt) הבולגרי שהוא דרמת נעורים/פשע לא רעה, אבל לא לגמרי מהודקת ומנומקת מספיק; ואת “חתול להשכיר” היפני שהיה, ובכן, יפני אקסצנטרי חמוד (“קוואי” היא המילה היפנית לזה, אני חושבת), אבל לא מעבר לכך.

הדבר היפה ביותר בסרט “קירות צדדיים” מבחינתי, הוא הפואטיקה האורבנית שלו. הוא עושה את זה בשני אמצעים: האמצעי הראשון הוא צילום ארכיטקטוני מונוכרומטי של הכרך הגדול (בואנוס איירס במקרה הזה, אבל זו יכולה להיות לצורך העניין כל עיר גדולה אחרת) שמדגים אל”ף, שלאפור יש מיליון גוונים ותת-גוונים; ובי”ת, שצילום, כמו שכבר אמרה סוזן סונטג, הופך אפילו את הדבר המכוער ביותר ליפה והרואי. האמצעי השני הוא ווייס-אובר שאת הטקסט שלו הייתי מדפיסה כפואמה בפני עצמה – פואמה על בדידות וניכור בעיר הגדולה, לבטח נושא שחוק וידוע (ה-Verve כתבו על זה אלבום שלם. כל הספרים של הרוקי מורקמי הם פחות או יותר וריאציה על הנושא), אבל עדיין מטופל כאן באופן עדין וחינני. אני לא מאמינה אפילו לרגע במושג של “נשמות תאומות” – אני לא מאמינה שיש דבר כזה ולכן החיפוש אחרי זה נראה לי תמיד עקר. הרומנטיקה שלי, אם אני רומנטיקנית, נובעת ממקורות אחרים לגמרי. ובכל זאת, אני סולחת לסרט הזה את העובדה שהוא מעמיד בבסיסו את התפיסה הזאת, וחושבת שאפשר ליהנות ממנו מאוד גם בלי לקבל את זה כהנחת יסוד. זה סרט מתוק מאוד, עם שתי דמויות מתוקות למדי (להוציא כמה סצינות תמוהות, שכוללות שימוש מופרך בבובות חלונות ראווה) שקל מאוד לחבב. החיים שלהן והקשיים שלהן וההתמודדויות שלהן משותפים לכל מי שחי בעיר הגדולה, ובעיקר לכל מי שמחפש בה אהבה. אולי בגלל זה, אבל לא רק, הקטע הכי מקסים בסרט היה בשבילי כשהשיר של דניאל ג’ונסטון True Love Will Find You in the End הפציע בו פתאום. אני באופן אישי הייתי הולכת עד הסוף עם הרעיון ששני הגיבורים ינועו בעיר הגדולה כל הזמן בקווים מקבילים ואפילו יחצו מבלי דעת זה את מסלולו של זה אבל לעולם לא ממש ייפגשו – זה נשמע לי ריאלי יותר, על אף שזה גם פסימי וקודר יותר. אבל כנראה שהצורך להאמין ששני זרים שנראים כל כך מתאימים אכן ייפגשו בסוף קיים, גם אם כל מה שאנחנו יודעים על החיים מעיד אחרת.

ממחר: פסטיבל הסרטים בסינמטק. סימנתי כבר סרט יפני אחד, בולגרי אחד, צ’כי אחד (באנימציה) וישראלי אחד. כרגיל, אני נשמעת כמו התחלה של בדיחה.