משרד האות המתה

שבתות גשומות הן מהדברים הנפלאים ביותר בעולם. נחמה גדולה. יש קסם גדול בללכת לראות סרט בשבת גשומה אחר-הצהריים, במיוחד אם זה סרט מונוכרומטי, מונוטוני ומלנכולי.  אני מתכוונת ל”חפרפרת”. פעם, כשהייתי נערה, בסוף שנות השבעים, היתה בטלוויזיה סדרה בשם ה-Sandbaggers (“המובחרים”, תירגמו את זה). הזיכרון שיש לי ממנה ושל כמה אהבתי אותה אז הם שהוליכו אותי לראות את “החפרפרת”. לא חושבת שקראתי את ג’ון לה קארה אי פעם או איזשהם מותחני ריגול. אבל ידעתי שאני הולכת לאהוב את הסרט הזה. מה גם ששעה בערך לתוך הסרט כבר די ברור שעלילת הריגול – כל הסבך הזה של נאמנויות ובגידות – הוא בעצמו מעין סיפור כיסוי לסיפור האמיתי שהוא (תמיד) יחסים בין אנשים ושאלות של נאמנות ובגידה ברובד הכי אינטימי – רומנטי, מיני ובמקרה הזה גם הומוסקסואלי.

(בהערה שולית לגמרי אני חייבת לומר שלא הייתי בקולנוע רב חן כבר שנים, ואו ששיפצו אותו או שאיכשהו לא יצא לי לשבת עוד אף פעם באולם 5 שלו, אבל האולם הזה הוא אולם הקולנוע הטוב ביותר בעיר. יותר טוב מהסינמטק, לבטח יותר טוב מקולנוע סמדר, המושבים הכי נוחים ששקעתי בהם אי פעם, לא גדול מדי, לא קטן מדי, בנוי באופן פרופורציוני לחלוטין, עם איכות תמונה וסאונד ללא רבב. התנאים המושלמים לטבוע בסרט, במיוחד בסרט של שעתיים ורבע, וכל הכבוד שהקרינו אותו בלי שום הפסקה).

חוץ מהצילום היפהפה והשיחזור המוקפד של שנות ה-60 (המכוניות, הריהוט, הבגדים והתסרוקות, וכתובת מרוססת ממיסת לב על קיר אחד בלונדון: The Future Is Female) מה שנשאר לי בראש מהסרט הוא דיאלוג הסיום בין סמיילי לבין החפרפר(ת) שנתפס. סמיילי שואל אותו למה הוא עשה את זה, כלומר ריגל לטובת הרוסים. התשובה שלו היתה – ואני פחות או יותר מצטטת – “זו היתה העדפה אסתטית כשם שהיא היתה מוסרית; המערב נהיה די גועלי, אתה לא חושב?!”

כך שאם יש משהו שעושה את הסרט הזה רלוונטי לשנת 2011 זו השורה הזאת. לפחות ככה זה מהדהד אצלי. אני יודעת שבעיניי כבר הרבה זמן המערב נהיה גועלי וההעדפה האסתטית שלי הולכת ונעה לכיוון רוסיה ומזרח אירופה. ובאופן מוסרי טהור, לא בטוח שהדיקטטורה של הקפיטליזם טובה יותר מהדיקטטורה של הקומוניזם. בדרך הביתה, עם היציאה לגשם, קשרתי את החגורה של מעיל המרגלת הסובייטית שלי, ונזכרתי במטושטש בפרשה ההיא, שאני זוכרת אותה מסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים, של מרגלי קיימברידג’ שג’ון לה קארה לבטח הכיר: ארבעה או חמישה בני טובים מקיימברידג’ שהתברגו לתוך שורות הביון הבריטי וריגלו לטובת, ובסופו של דבר ערקו, לרוסיה בשנות ה-50. הם עשו את זה גם ממניעים אידיאולוגיים – הם היו מרקסיסטיים – אבל גם מתוך תחושות ניכור ומיאוס כלפי החברה הבריטית הסנובית, המעמדית, השמרנית. ולא פחות מזה, מתוך תחושת ניכור גדולה על רקע היותם הומוסקסואליים – לא עניין נדיר בכלל באוקספורד/קיימברידג’/איטון, אבל בשנות השלושים זו היתה עדיין עבירה פלילית בבריטניה. מספיק להיזכר בהתאבדות של אלן טיורינג כדי להבין עד כמה יכולה היתה החברה הבריטית להכיר “טובה” לטובי בניה ההומוסקסואלים.

מה שמעניין הוא שאחד מאותם מרגלי קיימברידג’ היה אנתוני בלאנט, שאני די משוכנעת שהדמות שלו שימשה לא מעט השראה לדמותה של החפרפרת בסרט (היא לבטח היתה השראה לספרו של ג’ון באנוויל “המוקצה”). בלאנט, שנחשף רק בערוב ימיו, היה בעל תואר אצולה והיסטוריון של האמנות באקדמיה המלכותית של לונדון. בתור היסטוריון של האמנות, הוא ודאי ידע דבר או שניים על בחירות שמונעות מהעדפות אסתטיות.

 

החיים שאני חי הם כה מדכאים
כל הזמן עובד ואף פעם לא נח
חייב לעשות מה שאני צריך רק כדי להישאר בחיים
לעבוד כמו חמור רק כדי לשרוד
אבל יום אחד אהיה גדול ואז אראה אותך נופל
לא אצטרך לעשות מה שאתה אומר לי כי לא יהיה אכפת לי ממך בכלל
אקנה לי קדילק, כן אקנה לי קדילק
ואסיע אותה ישר לתוך הגב שלך
כשאשיג לי קדילק

לעבוד בשבילך זה חתיכת פשע מזוין
אני עובד כבר שנים ולא מצליח לחסוך אגורה
כל יום אתה מכריח אותי לעבוד קצת יותר קשה
גורם לי להרגיש כאילו אני קדוש מעונה
איזה חרא, לעבוד בשביל זקן משעמם כמוך
אבל אני חייב לעשות מה שאני יכול
אבל יום אחד אהיה גדול ואז אראה אותך נופל
לא אצטרך לעשות מה שאתה אומר לי כי לא יהיה אכפת לי ממך בכלל
ולא אכפת לי מה תגיד כי אקנה לי קדילק
כן אקנה לי קדילק
ואסיע אותה ישר לתוך הגב שלך
כשאקנה לי קדילק

(ג’פרי לי פירס ז”ל, כאן בביצוע מהמם של לידיה לאנץ’)

 

הלכתי לראות את “נמל מבטחים” של אקי קאוריסמקי בקולנוע סמדר. ניסיתי להיזכר מתי ראיתי כאן פעם אחרונה סרט – נדמה לי שזה היה ביולי או באוגוסט וזה היה “בגינרס” של מייק מילס (קומדיה מלנכולית מתוקה ומרירה). שמחתי שהאולם לא היה מלא וכרגיל קניתי כרטיס לשורה שבע באחד המושבים הצדדים. זה תמיד המקום המועדף עליי, בכל בית קולנוע, כי ככה אני תמיד יודעת שלפחות מצד אחד לא יפריעו לי אחרים (ושאם אני ארצה לצאת באמצע גם אני לא אפריע לאף אחד. כמו בטיסות).

באופן קצת ביזארי יוצא שקאוריסמקי עובר לי בראש כמעט כל בוקר, כי בכל בוקר כשאני קמה השיער שלי מזדקר כלפי מעלה, ואני מסתכלת בראי וחושבת לעצמי שאני נראית כמו הלנינגרד קאובויז. “נמל מבטחים” הוא הסרט הכי פשוט וקל של קאוריסמקי – יותר מדי פשוט וקל. יותר מדי כמו אגדה למבוגרים ויותר משאלת לב מאשר תיאור ריאליסטי מייצג של היחס של אירופה לפליטים ומהגרים לא חוקיים, בעיקר אפריקניים. קאוריסמקי מתייחס לזה באופן סימבולי בלבד, בדמות אשתו של הגיבור שמתאשפזת בבית חולים עם מחלת סרטן. כידוע, אחת הטענות הגזעניות והקסנופוביות כלפי מהגרים ופליטים היא שהם מפיצים מחלות, או שהם עצמם כמו סרטן או מחלה בגוף האומה. באופן פרדוקסלי, אבל מובן, דווקא בגלל זה לי היה קשה עם אווירת ההפי-גו-לאקי של הסרט המשונה הזה. התנחמתי בעיצוב הוויזואלי והצילום המרהיב – קאוריסמקי מזכיר מאוד את ג’רמוש, ומכיוון שג’רמוש הוא ככל הנראה יוצר הקולנוע החביב עליי ביותר, אהבתי מאוד את הצד הזה של הסרט.

ביום שלישי השבוע יצא לי להגיע סופסוף למוסררה, לראות קצת את Nomansland – הפרויקט של גיא ברילר וחבורת אמנים על קו התפר ושטח ההפקר שבין מזרח העיר למערבה. ראיתי את עדי סנד מצייר באור אחרון על לוח המודעות הגדול ברחוב הע”ח. היו עבודות מעניינות במקלט, ומחוץ לו ניגן איתי בן נון מוזיקה ממשהו שנשמע כמו עוד חשמלי, מכונת תופים, סמפלר ולולאות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב. זה היה יפהפה ומהפנט, הייתי יכולה לשבת שם בחושך בגינה מחוץ למקלט לילה שלם ורק להמשיך לשמוע את זה.

ערן (…) רציתי לראות אותך בסוכות אחרי שלא התראינו – כמה – ארבע או חמש שנים. רציתי לישון איתך ולשכב איתך ולשמוע איתך מוזיקה ולדבר איתך. אבל אתה אפילו לא ענית לי על מייל. ועכשיו פתאום המייל שלך. געגוע ואהבה שהתלקחה. אני מחשבת בן כמה אתה עכשיו ואיך זה קרה אז בינינו. היה איזה לפנות-ערב קייצי אחד שנסענו לראות איזו להקת פאנק באיזה מקום בתלפיות – אחד מאותם מקומות שהיו קיימים להרף עין ונשכחו בן רגע – הבננה אולי? לא חשוב. נזכרתי שחסרים מים באוטו ופתחתי את מכסה המנוע וצילמת אותי ככה, מוסיפה מים למנוע. אני זוכרת שלבשתי באותו יום שמלת קומבינזון בצבע ירקרק ועליה גופייה בצבע בורדו והשיער שלי, שהיה אז הרבה יותר ארוך ופרוע, היה אסוף בקוקו גבוה שאז תמיד צחקתי שהוא נראה כמו אננס או עץ דקל. היום יש לי שיער קצר יותר ויש לי הרבה יותר שערות לבנות. אי אפשר להגיד שלא רואים עליי את סימני הגיל. יש לי קמט ארוך ודק משמאל לזווית השמאלית של הפה והייתי רוצה להגיד שזה קמט של צחוק, אבל כבר כמה חודשים שאני לא זוכרת איך לצחוק. אם תבוא תצחיק אותי? אתמול בערב הייתי באיזו פתיחת תערוכה והופעות בבית ישן וגדול ליד השוק, וחשבתי שאם היית בא היינו יכולים ללכת לראות את זה יחד. זוכר את ההופעות שראינו יחד בסירה ובתלפיות? אחר כך היית נשאר כאן והיינו שוכבים וישנים ביחד ובבוקר היית נוסע חזרה לשפלה. אתמול בסוף הערב ירד גשם שהלך והתגבר ונסעתי הביתה במונית וראיתי את הגשם יורד בחוץ וכאב לי הלב ושרפו לי העיניים כי הרגשתי כל כך לבד. שנים עוברות ואני בטח לא נהיית צעירה. אם יש משהו שהגיל לימד אותי זה שאי אפשר לדחות דברים. אני זוכרת אותך רזה וגבוה וכהה ויפה, ולא היינו מספיק זמן אז ביחד כדי להתאים את הסקס האיטי והעצל שלי עם הסקס המהיר והנחרץ שלך. אני זוכרת שמצצתי לך וגמרת לי בפה ואמרת שזאת פעם ראשונה שלך וחשבתי שזה מטורף שמישהו יכול להגיע לגיל 30 בלי שיהיה לו מין אוראלי. אבל משכת בכתף ואמרת שהחברות הקודמות שלך לא אהבו לעשות את זה וזה עדיין הדהים אותי שיש בעולם בחורות שלא רוצות לעשות מין אוראלי. והיו עוד כמה פעמים, ואינספור שיחות שניהלנו על בוקובסקי וקרואק, ועוד ערב אחד שראינו סרט של גרג אראקי בדי.וי.די, ואחר כך חוץ מכמה שיחות טלפון אקראיות כבר לא התראינו. עברו כבר – כמה – חמש או שש שנים, היום אני כבר קוראת הרבה יותר ספרות רוסית מאשר אמריקאית, ואין לי קוקו פרוע, והשמלה ההיא כבר בקושי עולה עליי, אבל תבוא ואני אקח אותך ונשכב ואחר כך מי יודע.

תמיד יש מיליון תירוצים למה לא לעשות משהו וסיבה אחת טובה למה כן (כי את מאמינה בזה). אז עוד מוצ”ש ועוד הפגנה ואני משחילה את הרגליים לתוך המגפיים שנועדו להליכה* ומתלבשת חם – כבר קר בלילות, והרחבה שליד המשביר/בור שיבר תמיד קרה במיוחד – ומזל שעל השמלה הקצרה והגרביונים החמים אני לובשת את הז’קט הפאנקיסטי אז אני לא צריכה אפילו תיק. בכיס אחד אני שמה את תעודת הזהות עם שני שטרות כסף וקופסת סוכריות והמפתח של הבית, ובכיס השני את הנייד ימ”ש וכמה טישואים. אני מוכנה לעוד צעידה. אני יוצאת מהבית וצועדת ברגל לגן שיבר והצעידה הנחושה הזאת מזכירה לי את השיר ההוא של ה-Verve והצעידה הנחרצת של ריצ’רד אשקרופט עם הדיבוק היוקד בעיניים: trying to make ends meet, you’re slave to money, then you die. בדיוק ככה. וזה מה שמקומם אותי: איך הקפיטליזציה והגלובליזציה והתאגידיזציה הפכו אותנו בתהליך יסודי ומתמשך של 15 שנה בערך להומו אקונומיקוס. לכאלה שלא יכולים יותר להתבונן על החיים שלא דרך הפריזמה הכלכלית, שלא דרך השורות התחתונות של הרווח וההפסד, של טבלאות האקסל השנואות – מטאפוריות או ממשיות, של הכל כסף והכל סחיר והכל מכיר. אני לא מסוגלת להבין היום את דו”חות הפנסיה ששולחים לי כל רבעון מחברת הביטוח בלי להעסיק רואה חשבון. נמאס לי לנסות לגרום כל הזמן לקצוות להיפגש, זו לוליינות בלתי אפשרית וזו לא דרך ראויה לחיי אדם. השוק חופשי, אנחנו עבדים: אכן, שיח אורווליאני חדש. זו דיקטטורה כלכלית והיא דיקטטורה כמו כל דיקטטורה אחרת, ומי שחושב שהיא לא הורגת אנשים שיחשוב שוב. בלילה הקר הזה אני חושבת על הדיירים המפונים – בידי חברת אבטחה פרטית! – מרחוב פינסקר ואיפה הם ישנים הלילה. אף אחד לא צריך לישון ברחוב. אז אני צועדת. אני צועדת מהבית שלי לגן הסוס ומגן הסוס לכנסת, דרך רחוב בצלאל שמלא אנשים לאורכו יוצאים החוצה לרחוב ולמרפסות, ותנועת הרכבים עוצרת, ובצומת גן סאקר אנחנו כבר רבים מכפי שמישהו בכלל ייחל וציפה ושיער שיגיעו הערב. ולכולם יש שוב את האמון היוקד הזה בעיניים, וכולם צועדים בעקבות מתופפי המהפכה ובתוך המנהרה של בית המשפט העליון, באקוסטיקה המהדהדת, הקריאות הקצובות מחרישות אוזניים ומחרידות מתנומתן להקת יונים מבוהלות שמתעופפות לכל עבר. בגבעת רם – רק לפני שנתיים בערך ירד לי האסימון ש”גבעת רם” זה תרגום מילולי מאנגלית של Capitol Hill – שומם וחשוך ואנחנו מגיעים אל הכנסת. אני אף פעם לא נשארת לעצרת ולנאומים כי נאומים משעממים אותי למוות. אני אוהבת את ההתכנסות ואת ההליכה, אז אני פורשת מההמון וממשיכה ללכת לבד והפעם הביתה, and I’m a million different people from one day to the next. יום אחד אולי נהיה חופשיים.

*  One of these days these boots are gonna walk all over you

 

” העניים העובדים, כפי שנהוג לכנותם, הם למעשה הפילנתרופים העיקריים בחברה שלנו. הם מזניחים את ילדיהם שלהם כדי לדאוג לילדיהם של אחרים; הם גרים בבתים לא ראויים למגורים כדי שבתיהם של אחרים יהיו מבהיקים ומושלמים; הם סובלים מחסור כדי שהאינפלציה תישאר נמוכה ומחירי המניות יעלו. להיות חברה במעמד העניים העובדים משמעו להיות תורמת אנונימית, מיטיבה אלמונית, עבור כל היתר. כפי שאמרה גייל, אחת מחברותיי לעבודה במסעדה, “את נותנת ונותנת ונותנת”. “

(ברברה ארנרייך, “כלכלה בגרוש”. תרגום: אסף שור)

אוקטובר היה חודש של קריאה רגועה. קראתי את “אמן של העולם הצף” של קזואו אישיגורו שהיה נהדר. אישיגורו הוא רב-אמן של כתיבת מספרים לא אמינים, שזה משהו שאני מתקשה לתפוס איך הוא בכלל אפשרי – איך סופר יכול לכתוב גיבור/מספר לא אמין — נראה לי שיש בזה משהו שכמעט חותר תחת הסופר והאינסטינקטים הסיפוריים שלו עצמו. זו באמת אחת האיכויות הנדירות והמופלאות של אישיגורו – חוץ מהאיפוק, הכתיבה המדודה, הטון האינטרוספקטיבי. אחר כך מצאתי בגלריה לספרות את “נוף גבעות חיוור” וקראתי גם אותו (למעשה, קראתי אותו בלילה מנודה שינה אחד). האמת היא שכשאני חושבת על זה, קראתי עד היום את אישיגורו במהופך: לפני כמה שנים קראתי את “כשהיינו יתומים”, ואז “אמן של העולם הצף”, ורק אחריו את “נוף גבעות חיוור”. למעשה, הסדר הכרונולוגי של הספרים הללו הוא בדיוק הפוך. מה שאני מנסה לומר הוא שכשהגעתי ל”נוף גבעות חיוור” כבר ציפיתי לגיבורה לא אמינה, אלא שכאן, רק משפט אחד בודד שהיא אומרת ממש באחד העמודים האחרונים של הסיפור, מציף באור חדש את הסיפור כולו.

אני חושבת שהשימוש של אישיגורו במספר לא אמין מאפשר לו להתמודד עם שאלות של זיכרון והיזכרות – עד כמה הם מתעתעים ועד כמה אי אפשר ממש לסמוך עליהם. כי זה לא שהגיבורים שלו הם אנשים רעים, זה לא שהם שקרנים או מניפולטיביים; להיפך — כמונו, כמו כולנו, הם באמת ובתמים מאמינים שהם אנשים טובים. למי מאיתנו אין נקודות עיוורות, מי מאיתנו לא עושה לעצמו הנחות קטנות או גדולות, מטשטש ומעגל פינות, כדי להצדיק את עצמו בעיני עצמו. כולנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, כולנו רוצים לחזור ולאשר בפני עצמנו שביסודו של דבר אנחנו אנשים טובים. כמו בציטוט ההוא של טג’ו קול לגבי הסוליפסיזם, אנחנו לא יכולים לתפוס את עצמנו כאנשים רעים בתוך סיפור החיים שלנו עצמנו.

בהמשך קראתי את “מט ילדים” של בלה שייר. יפה מאוד היא מדבררת תודעה או הכרה של ילדים בגילאי 5-6-7, ואפילו קצת פחות. חיי הנפש של ילדים הם מיסתורין.

ולבסוף, סיימתי לקרוא את היומנים של וירג’יניה וולף. היא היתה לי חברה נעימה מאוד בלא מעט לילות לבנים. איך אני יכולה שלא לאהוב אותה.

“…אני חיה כאן כמו חדקונית בעוגייה. ריבון העולמים, כמה מעט ראיתי, עשיתי, חייתי, הרגשתי, חשבתי, בהשוואה ל-X – בהשוואה לכל אחד. הנה אני עמלה, קוראת, כותבת, שנה אחרי שנה. בלי הרפתקאות, בלי מסעות. קשורה לכאן באיזה חבל בלתי-נראה. ספינתי הפליגה. אני מיטלטלת בין בקבוקים ריקים וקרעי נייר טואלט. הדבר היחיד החביב עליי הוא יכולתי להרגיש. לולא הייתי כה אומללה לא הייתי יכולה להיות מאושרת.”

והיה גם ספר השירים החדש של שימבורסקה, “רגע”. שירה היא נחמה כל כך גדולה בתקופות של דכדוך. והנחמה שמציעה שימבורסקה היא ענקית.

הצליח לו לאלוהים עם החתולים –
אומרת לעיתים ויסלבה שימבורסקה.
פעמים היא מוסיפה:אך ורק,
ופעמים: יותר מכל.

(“חתולים”, רישרד קריניצקי. מפולנית: דוד וינפלד)

איסה

איסה, שעל אודותיו קראתי לא מכבר,
כי אף-על-פי שסבל מחסור ועוני
זכה לאריכות ימים,
אומר באחד משיריו
שאינם בני תרגום:
“טפס, שבלול,
על הר פוג’י
אבל לאט”. לאט.

אל לכם בחופזה המילים והלב.

טיפסת גבוה

טיפסת גבוה, שבלול קטן שלי,
עד הגבוה בעלי הסמבוק השחור!

אבל זכור, כבר סוף ספטמבר.

(מזרח ברלין, ספטמבר 1979)

בגניבה

בגניבה, באורח דיסקרטי
אני מרים מהשביל את אחי הבכור,
החילזון,
בל ידרוך עליו איש.

מבוגר ממני לבטח מיליוני שנים.
אח לאי הביטחון של הקיום.
שנינו כאחד איננו יודעים,
לשם מה נוצרנו.
שנינו כאחד רושמים שאלות אילמות,
כל אחד בכתב האינטימי ביותר שלו:

בזיעה של פחד, בזרע, בריר.

רישרד קריניצקי, “נקודה מגנטית”. מפולנית: דוד וינפלד

ככה זה: או שאני לא מגיעה לתל אביב חודשים – שלא לומר שנים – או שאני מוצאת את עצמי בעיר שבה כולם מדוושים על אופניים ו/או מוליכים כלבים פעמיים בשבוע. היום היה אחד הימים היפים ביותר שבהם הייתי אי פעם בתל אביב. שמיים בצבע טורקיז, שמש מלטפת, רוח נעימה עם ריח ים. ארוחת צהריים משפחתית אצל אלדד ואחריה אני חופשייה לשוטט ברחובות. אני הולכת על רחוב קינג ג’ורג’ – רחוב שבימי חול מזכיר לי בזאר בקהיר, אבל היום הוא שקט ונעים להליכה. אני נכנסת לסמטה אלמונית כדי להציץ מבחוץ במחתרת, בשלט של הנסיך הקטן ובסוניה געצל שפירא שנדמה לי שקצת הזדקנה. אחר כך אני פונה לכיוון ההפוך והולכת עד כיכר מסריק. זו כיכר שאני מאוד מחבבת. כיף לשבת בקפה מסריק בחוץ ולהתבונן על הכיכר, על העצים, על האנשים. מעבר לפינה כאן, בפרישמן, יש את חנות הספרים המשומשים ויקרא שהיום היא סגורה.

שלשום – יום שלישי, צעדת ירושלים – אני מחליטה בבוקר לנסוע לתל אביב. כבר בכניסה לעיר, מאחד הקירות הסמוכים למחלף קיבוץ גלויות, ניבט אליי ציור של Klone. שזה מצחיק, מפני שהתחנה המתוכננת הראשונה שלי היא הלנה רובינשטיין והתערוכה של אמני רחוב ש-Klone הוא אחד מאלה שמוצגים בה.

אמנות רחוב במוזיאון היא אחד האוקסימורונים הכי גדולים שיש. לא רק בגלל העניין של חתרנות מול קונפורמיזם והתמסדות, sell-out וכסף ופוליטיקה של האמנות וכל העניינים האלה, שאפשר היה לראות הרבה מהם בסרט של בנקסי “Exit through the Gift Shop” (סרט די מקושקש, האמת); אלא קודם כל מפני שבהכנסה של אמנות רחוב/גרפיטי/ציורי קיר למוזיאון מנתקים אותם מהסביבה וההקשר שנותנים להם משמעות. צריך לראות גרפיטי וציורי קיר בסביבה שבה הם צויירו – הקירות המתפוררים, הבניינים המסויימים, האיזור המסויים שבו הם צויירו על סוג האוכלוסיה המסויים שגר/מסתובב בו, אפילו הרעשים ברקע – הסאונד העירוני של תנועת מכוניות ואנשים, מוזיקה שבוקעת ממקומות שונים, רעש של מכונות וכלים שונים – כל אלה טוענים את הציורים האלה במשמעות אסתטית ורגשית. מוזיאון הוא סביבה סטרילית ולכן הוא הדבר המרוחק ביותר שיכול להיות מהסביבה הטבעית של היצירות האלה. דווקא משום כך העבודות המעניינות בתערוכה היו אלה של Know Hope ו-Zero Cents, מפני שהם החליטו, בחוכמה רבה, לנצל את החלל שניתן להם ולעבור מדו-מימד לתלת-מימד – לא להסתפק בציורי קיר אלא לבנות מיצבים. לעומת זאת, דווקא העבודה של Klone, שמבחינתי הוא אמן הרחוב הכי מרתק והכי טעון והכי מוכשר שאני מכירה היום בארץ, הלכה לאיבוד וזה ציער אותי. מפני שאת הציורים של Klone צריך באמת לראות במקום שבו הם צויירו, לא בחלל נקי כמו המוזיאון. הציורים שלו, שסימן ההיכר שלהם הוא פרצוף של אדם-חיה עם חרטום מחודד ועיניים עצובות, או לחילופין דמות אדם מוכלאת עם בעל חיים (סוס, ציפור ועוד), מעניקים משמעות למטאפורה “ג’ונגל עירוני”. יש משהו סאבלימינלי בציורים שלו, משהו שתופס את הפחדים הקולקטיביים התת-מודעים של כל מי שחי בעיר גדולה: את תחושות האיום והחרדה, הייאוש והכעס לצד הפגיעות והשבריריות, תחושת המחנק אל מול הפתיחות, הניכור והבדידות לצד צורך ורצון אדירים לתקשר, מין תת-מודע אורבני קולקטיבי.

משדרות תרס”ט לקחתי את קו 5 כמה תחנות למקווה ישראל. מזה שנתיים-שלוש שגן החשמל הוא האיזור החביב עליי בשוטטות בתל אביב. נכנסתי לחנות הספרים המגדלור ולפראו בלאו. ברחוב לבונטין יש כמה בניינים ישנים מתפוררים יפהפיים. בתה וגריגה בלבונטין פינת אלנבי הוא בית קפה חביב עליי מאוד, והפתעה: אני פוגשת את מיטל שלא ראיתי המון המון זמן. היינו מתראות פעם בהופעות של מאנקי סאן אוף א דונקי, האסטרוגליידס, היהודונים. כבר כל כך הרבה שנים שהלהקות האלה לא קיימות. אנחנו מתחבקות ומדברות, ואני יושבת לשתות קפה. נעים מאוד בחוץ, יום שמשי של סוף קיץ עם רוח מקסימה והתנועה באלנבי סואנת, ומול בית הקפה יש חנות יד שנייה.

אני ממשיכה ללילינבלום, וגם בו יש כמה בתים עוצרי נשימה ביופי העתיק והחרב שלהם. כך גם באיזור שסביב מגדל שלום – הרצל, מונטיפיורי ונחמני. בית הקפה 6B (?) ברחוב אחד העם הוא בית קפה עם ספרים ומגזינים של עיצוב. והנה כבר רוטשילד ובית העם. תודה לבית העם על השירותים שלו ועל זה שאפשר לשבת ולהתבונן בקירות עם הצילומים והכרזות. אין כאן כרגע יותר משניים-שלושה אנשים, ואני עולה למרפסת בקומה השלישית ואחריה לגג, להתבונן בנוף של כל מגדלי הכוח של העיר הזאת ובעצם של המדינה. כל אדריכלות הדיקטטורה התאגידית. ארבע אחר הצהריים ונראה לי שאפשר כבר לחזור לירושלים ושאימת הצעדה חלפה. ביציאה לאיילון מלה גארדייה אני רואה פתאום עוד עבודה של Klone על הקיר, נדמה לי שזה היה ברחוב החרש. זה היה יום מעולה.

אחרי הציטוט ממסכת מגילה (“אין משכירין בתים בירושלים”), הנה ציטוט ממסכת ברכות:

מפני שלושה דברים אין נכנסים לחורבה:
מפני חשד
מפני המפולת
מפני המזיקין

יכול להיות שאפשר לראות בזה סימוכין נגד סקווטינג, אבל הציטוט הזה קידם את פני הבאים לאירוע האמנות “בית ריק” במה שהיה פעם מלון הנשיא ברחוב אחד העם 3. אני עדיין קצת אמביוולנטית כלפי סקווטינג, אבל למרבה השמחה אני לגמרי חד-משמעית ביחס לפעולות אמנות. האם פלישה למבנה נטוש יכולה להיות אקט של אמנות? כרגיל, תלוי בקונטקסט, ותלוי גם את מי שואלים. מי שישאל את גיא ברילר, למשל, יקבל תשובה ברורה לפיה גם פעולה במרחב היא אמנות.

גם אחרי שהייתי בקיץ באירוע של קבוצת אמחייה במוזיאון הטבע, וגם אחרי תערוכת “בוידעם” בבית מהמאה ה-19 ליד מרכז כלל ששימש למגורי המורים של בית ספר אליאנס ז”ל – שני אירועים שכללו הצבות שונות שכולן site-specific – שום דבר לא הכין אותי למה שהתרחש במלון הנשיא. זה היה אחד הדברים המטורפים והמרהיבים ביותר שראיתי אי פעם. אני לא יכולה להתחיל להעריך אפילו את גודל וכמות ההשקעה – בזמן, בעבודת כפיים, אפילו בכסף.

אני שמחה שהגעתי למקום בשעה 17:00, כך שהיתה לי עוד שעה לראות את המקום באור יום. בצד האחורי של מה שהיה פעם המלון, נותרה כפי שהיתה בריכת השחייה. היא עמדה ריקה, אבל כמעט כל ריצוף החרסינה הירוק שלה נותר בשלמותו. בחלק העמוק של הבריכה הוצבה במה קטנה שעליה הופיעו המוזיקאים והלהקות. מהעבר השני נמתח מעל הבריכה גשר יפני מקושת, בנוי בקפידה מאבן, גם הוא עדיין עומד על תלו ללא רבב. מסביב לבריכה צומח פרא סבך של עצים ושיחים כשמעל כולם מיתמרים שני עצי דקל ענקיים, שאחד מהם נושא עכשיו אשכולות תמרים. מי יודע כבר כמה זמן אין מי שיקטוף את הפרי.

ומסביב לבריכה שלטים ישנים: אפשר לשכור כובעי ים. מי שמעוניין בשיעורי שחייה יכול לפנות למציל. חיטוי הבריכה נעשה בהלוברום – ומספר הטלפון של החברה שביצעה את החיטוי הוא עדיין מספר בן 6 ספרות. אפילו גלגל הצלה עוד תלוי כאן.

אחרי איימי מקנייט והלפ-סטיל הנפלא שלה אני נכנסת פנימה. בלובי – או הלאונג’ – הבר נשמר גם הוא כמעט בשלמותו. זה בר מפואר, מעץ מלא עם דוגמאות גאומטריות, שיא הלוקסוס והסטייל של שנות ה-50. מעל לבר נתלו מנורות עשויות מבקבוקי משקאות. את הבר כולו מקשטת עכשיו עבודת אמנות שמדמה אותו לנמל עם ספינות באמצעות מפות עם נתיבים ימיים. כמה מתאים לבית מלון. אנשים מזמינים משקאות מהברמנים. בפינה השמאלית של דלפק הבר ניצב טלפון משנות ה-60 ובפינה הימנית פטיפון (חדש, בכל זאת) שמנגן תקליטים ישנים – ג’אז ישן ושנסונים צרפתיים. מישהו שיחזר את הנברשת המרכזית של הלובי בעזרת קרטוני ביצים. השטיח מקיר לקיר הצמרירי, דמוי הפרווה, בגוונים של כתום וחום, נשמר גם הוא כפי שהיה. הצבע שמתקלף מהתקרה נראה בתאורה העמומה כמו עלים שעומדים לנשור. זה יפהפה. המקום הזה הוא מפואר כשם שהוא מרופט. בפינה אחת של הלאונג’ יש דלת שנפתחת לחדר קטן, ועליה שלט עם ציור של טלפון: זה חדרון שהיו בו פעם טלפונים ציבוריים, ככל הנראה. בפינת הלובי ניצב שלד של פסנתר כנף. צריך לערוך כאן נשף. נשף מסכות או סתם נשף מפואר, עם בגדי ערב זוהרים.

ב-19:00 היתה הפסקת חשמל. כולם שלפו מיד את האייפונים שלהם – אפילו מהפסקות חשמל כבר אי אפשר ליהנות היום. אבל מסתבר שהחליפו רק דלק בגנרטור ותוך דקה התאורה העמומה חזרה. מתישהו הגיעו אפילו שני שוטרים, אבל לא נראה שהם עשו שום דבר. האירוע נמשך עוד ועוד. עוד להקות ועוד הופעות ועוד ועוד אנשים. היו המון אנשים – במושגים של ירושלים, של חול המועד, של אירועים מהסוג הזה.

כשאני מגיעה הביתה מסוחררת מכל העושר הזה, אני נכנסת ישר לגוגל ובודקת מלון הנשיא ירושלים:

“ מלון הנשיא, אחד העם 3. בניין מלבני בן 6 קומות שנבנה באמצע שנות ה-50 והיה המלון הראשון בירושלים שהיתה בו בריכת שחייה פרטית. ב-1959 פרסמו אותו כמלון המפואר והחדיש ביותר בבירה. המלון תוכנן ע”י האדריכל אלכסנדר פרידמן ונבנה ביוזמת איש העסקים חיים שיף, בזכות תנאי מימון מפליגים וסיוע נדיב שהעניקה הממשלה בתקופת כהונתו של פנחס ספיר כשר האוצר, כדי לעודד הקמת מלונות, מפעלים ומקורות תעסוקה נוספים.

בשנות ה-70 רכש שיף גם את בניין המגורים הסמוך למלון (אחד העם 5) והסב אותו לאגף מגורים נוסף. באמצע שנות ה-80 נקלע שיף לקשיים כלכליים והמלון נסגר. לתקופת מה ב-1991 הוא הפך למרכז קליטה של הסוכנות היהודית עבור עולים מאתיופיה שהגיעו ארצה ב”מבצע שלמה”. האגף הנוסף עבר לבעלות ממשלתית ופעלה בו החברה למדליות ומטבעות. המלון עצמו עומד נטוש זה קרוב ל-20 שנה. בסוף שנות ה-90 הוגשו הצעות להריסתו ולפיתוח המתחם (כולל המגרש באחד העם 1 שמשמש כיום למגרש למכירת מכוניות משומשות) כמגורי יוקרה חדשים. “

מה עוד חדש. עוד מבנה מדהים שייהרס כדי שאפשר יהיה לבנות עוד מתחם למגורים של תושבי חוץ. עוד מתחם של דירות רפאים. כמו שנכתב בכתובת שרוססה על דופן הבריכה: “תסמונת ירושלים”. רק שאם כבר מגורי רפאים, אני מעדיפה בלי שום ספק את רוחות הרפאים של מלון הנשיא, עם כל פאר העבר המטורף והמתפורר שלו.