משרד האות המתה

רגע לפני שההצגה שלה במוזיאון מסתיימת, הלכתי לראות את יצירת הוידיאו “השעון” של כריסטיאן מרקליי. העבודה הזו היא מונומנטלית: 24 שעות של קטעי סרטים שונים המראים או מכריזים על שעה מסוימת, בחפיפה מלאה לזמן בו מוקרנת היצירה. במילים אחרות, מדובר ביצירה שממפה את הזמן ביחס של 1:1. לי זה כמובן הזכיר מיד במהופך את בורחס והניסיון לשרטט מפה של העולם בקנה מידה של 1:1. זהו אם כן ההבדל בין זמן למרחב. מה שהוא אפשרי במקרה האחד אינו אפשרי במקרה השני. מצד שני, התוצאה של יצירה כמו “השעון”, שמחברת כאמור שברירי קטעים מסרטים שונים מתקופות שונות ומז’אנרים שונים, היא אובדן של נרטיב – כלומר של סיפור רציף/לינארי. זה לא אומר בהכרח שכתוצאה מכך “השעון” מאבד משמעות – יש לו פשוט משמעות אחרת, לא נרטיבית ולא לינארית. המשמעות שלו היא מצטברת: קודם כל, בניגוד ליצירות אחרות כמו ספר או סרט או בעצם כל מיני פעילויות אחרות שאתה יכול להישאב לתוכן ולאבד תחושה של זמן – “השעון”, כמובן, לא נותן לך לאבד תחושה של זמן אפילו לרגע. זה מחדד כמובן את המודעות שלנו לזמן – ואכן, מרקליי אומר שאם ליצירה שלו יש מוטו הרי הוא “ממנטו מורי” – זכור שאתה בן תמותה. אחרי צפייה של שעתיים רצופות ב”שעון” – באתי ב-13:17 ויצאתי ב-15:10 – יצאתי כמעט מדוכדכת, כי  מה שעולה מרצף הקטעים ביצירה – ולא שאנחנו לא ערים לזה, אנחנו פשוט מנסים להדחיק ולטשטש את זה והסרט הזה פשוט מעמיד אותנו מול זה כמו אל מול מראה (או שעון) – הוא כמה הרבה מחיינו אנחנו מבלים או בהמתנה או בריצה אחרי משהו או מישהו. זו לא ממש דרך טובה לחיות את החיים.

אבל הצפייה ב”שעון” היא גם מהנה מאוד, במיוחד לחובבי קולנוע. כמו חידון טריוויה ענקי, כולם יושבים ונזכרים מי השחקן ומאיזה סרט נלקח הקטע. ואם מדברים על טריוויה, “השעון” מפנה פתאום או מחדד את תשומת הלב אל קונבנציות קולנועניות שונות: כמו למשל הצירוף החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב (ושוב!) של שעון ורכבת. יש אינספור קטעים ב”שעון” שבהם מופיעים שעון ורכבת. או, למשל, שמתי לב שיש הרבה יותר קטעים עם שחקנים מאשר עם שחקניות (לפחות בשעתיים המסוימות שאני ראיתי, אבל איכשהו נראה לי שכל שעתיים שהן יכולות להיות מייצגות). אולי זה מפני שזמן משחק תפקיד כל כך קריטי בסרטי מתח/פעולה/ריגול/בלשים, אם כי אפשר היה לחשוב שיהיה לו תפקיד מכריע גם בקומדיות רומנטיות, מה שיאפשר לראות מספר זהה או דומה של שחקניות. אז שוב, זה כנראה אומר משהו על קונבנציות קולנועניות. די ברור לי ש”השעון” הוא צפייה הכרחית ליוצרי קולנוע וסטודנטים לקולנוע, אם כי כמובן לא ברור לי אם יש אדם שמסוגל לראות את היצירה לכל אורך 24 השעות שלה. הדרך לראות את כולה היא כנראה בחלקים, כל פעם פרק זמן מסוים. אני חושבת שאולי אלך לראות אותה שוב השבוע, רגע לפני שהיא מסתיימת, ביום שלישי בערב שבו יקרינו אותה ברצף של 24 שעות. יהיה מעניין לבוא הפעם דווקא בשעות הערב המאוחרות, ואולי אפילו – הנה עוד קונבנציית זמן קולנועית – לקראת חצות.

כשהגענו טפטף. זה ענה על כל הציפיות שלי שוורשה תקדם את פנינו אפורה וירוקה. האפרוריות הראשונית שלה לא עשתה עליי רושם של אפרוריות של מחנק ודיכאון, אלא דווקא אפרוריות רב-שכבתית, מרובת גוונים, עם הרבה עומק. בימים הבאים אני איווכח לדעת שצדקתי. יחד עם זאת, כשראיתי אותה בפעם הראשונה הבנתי גם למה איאן קרטיס בחר לקרוא ללהקה הראשונה שלו לפני ג’וי דיוויז’ן בשם Warsaw.

נסענו לבית של קז’יק ואווה ברחוב זמנהוף, מרחק נגיעה מבית הקברות היהודי ושדרות מרדכי אנילביץ’. קז’יק ואווה הם קתולים. הם ערכו לנו שולחן עם ארוחת בוקר מאוחרת: סלט מקרל, מלפפונים כבושים ביתיים, נקניקים פרוסים, עגבניות, לחם כפרי, חמאה צהובה, עוגה כהה ודחוסה משובצת צימוקים ודובדבנים, ותה חום מר וגס שכבר ידעתי שהוא המשקה הלאומי הפולני, הוא ולא וודקה. הסתכלתי מסביב והדירה מצאה חן בעיניי מאוד: רצפת הפרקט, הרהיטים הישנים, הרדיאטורים העתיקים (גם בחדר המדרגות, שהיה מוסק ומחומם!), וילונות התחרה, חלקי סרוויסים שונים מפורצלן ומחרסינה עם עיטורי פרחים, המרפסת עם עציצי הביגוניה. עמדתי ליד החלון, הסטתי את הווילון והסתכלתי החוצה. השיכון הזה, ברחוב זמנהוף, הזכיר לי בדיוק את שיכון הוותיקים בקרית יובל שבו גרו סבא וסבתא שלי, ברחוב גורדון, אחרי שהם הגיעו ארצה בסוף שנות ה-50. בחוץ הגשם הפסיק לטפטף ואישה מבוגרת במגפי גומי ומטפחת ראש – מין בבושקה ישנה – גרפה את עלי השלכת מהדשא. ציפור שנראתה כמו יונה אבל בגודל של עורב ניתרה לידה. קז’יק אמר שלציפורים האלה קוראים סרונקה. חשבתי לעצמי שהייתי מוכנה לחיות כאן. כמובן, בשנת 2010 ולא שבעים שנה קודם לכן. שבעים שנה קודם לכן אמא שלי חיה כאן ועכשיו באתי לכאן איתה כי זה משהו שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן.

היתה לנו דירת סטודיו משופצת באיזה מלון בוטיק עתיק ברחוב חמיילנה, שהוא מדרחוב קטן ושקט בתוך מרכז העיר. ברחוב חמיילנה גיליתי לראשונה את מה שאחר כך התברר לי שמופיע כמעט בכל מקום בוורשה: שלגמרי במקביל לרחוב הראשי, הרשמי, אפשר ללכת דרך חצרות פנימיות ומעברים נסתרים שמחברים בין הבניינים, וזה יוצר מעין רשת קווים של עיר מקבילה, סמויה, שדווקא בה אפשר לראות את הבניינים הלא משופצים, לראות מה עבר עליהם ואיך הם שרדו. כשהגעתי בסוף לפראגה, החלק הישן האמיתי, הפחות מתוייר ודווקא יותר מעניין של וורשה, נתקלתי גם בבתי תפילה קטנים בתוך החצרות והמעברים הפנימיים האלה. מין מזבחות מאולתרים עם איקונות של ישו ומריה, פרחים מפלסטיק, מפות ונרות – משהו שמזכיר הרבה יותר את הקתוליות של אמריקה הלטינית ומקסיקו מאשר את הקתוליות האירופאית. מגדה אמרה שאלה שרידים ומורשת מימי המלחמה – אנשים לא יכלו להגיע לכנסיות בגלל ההפצצות, אז הם הקימו לעצמם מקומות תפילה מאולתרים בקרבת הבתים.

בגלל שפראגה היא למעשה החלק היחיד של וורשה שלא הופצץ, ולכן גם לא שוחזר, אפשר לראות בה את הארכיטקטורה המקורית של העיר מהימים שלפני המלחמה. כשמגדה הופיעה בוקר אחד ואמרה שהבוקר נוסעים לפראגה, קז’יק שאל אותה מה בדיוק יש לנו לעשות שם, זו שכונה של עוני ופשע. היא באמת היתה כזאת בעבר, ואת עקבות ההזנחה והדלות שלה אפשר עדיין לראות. אבל היום נכנסים אליה יותר ויותר אמנים וסטודנטים והיפסטרים, ואת ההבדל בין פראגה הישנה, קשת-היום, המרופטת והמחוספסת, לפראגה החדשה והתוססת, אפשר לראות באופי ובסגנון השונה של הגרפיטי ברחובות השונים. שוטטנו בוקר שלם בין הגלריות, בתי הקפה וחנויות היד השנייה. את הבזאר המפורסם, שמגדה סיפרה שבזמן הקומוניזם זה היה המקום היחידי שאפשר היה להשיג בו סחורות מוברחות כמו בגדים ומכשירי חשמל, הרסו כדי להקים איצטדיון חדש. וורשה היום היא עיר מודרנית לגמרי, היא כבר מזמן נכנסה לשלב הקפיטליסטי המואץ שלה, ומפראגה, שנמצאת מהעבר השני של נהר הוויסלה ואדמת הביצות הלחה, אפשר לראות את קו הרקיע העכשווי שלה, שכולו זכוכית ופלדה.

אבל רוב הזמן יצאתי וחזרתי מרחוב חמיילנה. בסופר האורגני קנינו לנו חלב וקפה ולחם ועגבניות ותפוחי עץ וביצים וחמאה וריבה ובכל בוקר וערב הכנו לנו במטבח ארוחות טעימות. במאפייה הקטנה קנינו עוגות שמרים חמות עם פירות יער או תפוחים או גבינה שיצאו רק עכשיו מהתנור. מחוץ למאפייה השתרך תמיד תור ארוך כמו התור ללחם בימי הקומונה, רק הפעם לפונצ’קי ולעוגות. בקצה הרחוב ישבה כמעט כל ערב חבורת פאנקיסטים צעירים שניגנו שירי פאנק על גיטרות אקוסטיות וקוששו כסף מהעוברים והשבים. תרמתי להם תמיד בעין יפה והם החזירו לי בחיוכים רחבים. באמצע הרחוב היו חנויות בגדים שבאחת מהן קניתי מעיל ורוד ובאחרת מגפי גומי אפורים, חנות פרחים, חנות של יינות גרוזיניים ומסעדה וייטנאמית קטנה של אדון טואן פו (Toan Pho). אחרי שאלדד הגיע ביום השלישי או הרביעי ברכבת מברלין, ישבנו ערב אחד לאכול בה מרק ונודלס חריפים. מסתבר שהווייטנאמים הם הקהילה הזרה היחידה בוורשה; הם הגיעו לכאן בדרך מפותלת ומשונה בשנות ה-60 וה-70.

בשבת וביום ראשון השדרה המרכזית, נובי שבייאט – שדרת העולם החדש – נסגרת לתנועת כלי רכב והופכת למדרחוב. כשהולכים בה ביום ראשון בבוקר מוקדם אפשר לשמוע כמעט אך ורק את נקישות העקבים הגבוהים של הפולניות, שמטופפות על אבני הרחוב. הן אלגנטיות מאוד, הפולניות (וגם הפולנים). תמיד בחצאיות או שמלות עד הברך, גרביונים ונעלי עקב, מעיל מחויט ושיער חלק. בגלל השיער המתולתל שלי, נעלי האולסטאר והבגדים הלא-אלגנטיים בעליל, אפשר היה לראות מיד שאני זרה. יש מעט מאוד זרים של ממש בוורשה: בכל הימים שהייתי בה לא נתקלתי במישהו שחור, אסיאתי, היספני, טורקי או ערבי. וורשה היא עיר לבנה הומוגנית מאוד, וקשה שלא לקלוט את זה ואת מה שזה אומר. אין בה מהגרים, אין בה עובדים זרים (טוב, אולי אוקראינים, אבל זה רק מאשש את ההומוגניות הלבנה שלה), אין בה מיעוטים. הקטע המוזר הוא שאם להודות על האמת, יש משהו מאוד נעים מבחינה אסתטית, של ניקיון לעין, בהומוגניות הזו. מה שמוכיח שבכל אחד מסתתר איזה אוברשטורמפירר קטן עם אסתטיקה של לני ריפנשטאל. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשחזרתי הביתה לירוזלמסקה היה ללכת מיד לשוק מחנה יהודה, רק כדי לעבור טיפול בהלם וחשיפה מחודשת לחצי מיליון הקבוצות ותת הקבוצות האתניות שמרכיבות את המרחב העירוני כאן. הבנתי שזה לא בריא בשבילי להתרפק יותר מדי בגעגוע על האסתטיקה הנקייה מדי של וורשה.

אני חושבת שהם מבינים את זה ויודעים את זה בעצמם. יום לפני החזרה ארצה הייתי בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית שהכותרת שלה היתה DiverCity – משחק מילים על “עיר” (City) ו”מיגוון” (Diversity). זו התערוכה שהפגישה אותי עם עבודות צילום מהממות, מהפנטות, של עלי טפטיק (Ali Taptik), שאחר-כך למדתי שהוא צלם טורקי צעיר. הקטע הוא שהספר שלקחתי איתי לוורשה היה “פרוייקט לזרוס” של אלכסנדר המון, וברגע שראיתי את הצילומים של עלי טפטיק הייתי משוכנעת שהוא מצלם את סרייבו. רק אחרי שיצאתי מהתערוכה, אחרי שאיבדתי תחושה של זמן מול הצילומים, גיליתי שכותרת המשנה של התערוכה היתה Learning from Istanbul.

היה מעניין לקרוא את “פרוייקט לזרוס” דווקא בוורשה. אחד הדברים שחיפשתי בכל חנויות הספרים בעיר היה תרגום לאנגלית של הספרים של מיכאל ויטקובסקי, כי מאז “חוף לובייבו” שלו אני מחפשת עוד דברים שהוא כתב. אבל לא היה, ומסתבר באמת שחוץ מזה לא תירגמו עוד אף ספר אחר שלו. חבל. המסקנה היא שאני צריכה ללמוד פולנית. אחר-צהריים אחד נכנסתי לחנות הספרים/בית קפה “הברברי העדין” – על שם ספרו של בוהומיל הראבל הצ’כי, לא רחוק מהאוניברסיטה – וקניתי ספר שירים מתורגם לאנגלית של אדם זגייבסקי. ישבתי שם מוקפת בסטודנטים והיפסטרים – סטודנטים והיפסטרים נראים אותו דבר בכל העולם – ובתוך ענני עשן הסיגריות שלהם קראתי את השירים של זגייבסקי. השירה הפולנית המודרנית היא דבר מעורר השתאות והערצה.

ביליתי עם פולנים מקסימים – עם מגדה ומיכה ומארק ומארק ואשה. גיליתי שלפולנים יש חוש הומור דק ואירוני מאוד. את חוש ההומור הדק והאירוני הזה אפשר לפגוש גם בשירה הפולנית.

את העניין שלי בעבר הקומוניסטי של וורשה הולכתי יום אחד לשדרות מרשלקובסקה וארמון התרבות והמדעים שניתן על-ידי סטלין ב”מתנה” לפולין העממית, כשהיא עוד בקושי התאוששה מהמלחמה שלא הותירה בה אבן על אבן. המבנה הזה נראה כמו תפאורה מסרט Sci-Fi זול משנות ה-40 לאמפייר סטייט בילדינג, והאפור שלו הוא באמת אפור-סוציאליסטי. אי אפשר שלא להעריץ את המבנה הזה, דווקא בגלל שהוא כל כך ביזארי. ערים הן באמת כמו עוף חול, הן קמות לתחייה מתוך האפר, פושטות ולובשות צורה ומשמעות מחדש כל הזמן.

על אי תנועה בצומת של שדרות ירוזלמסקי ונובי שבייאט – אני צריכה לכתוב את זה ככה: המקום שבו שדרות ירושלים מצטלבות עם שדרת העולם החדש – עומד עץ דקל מזויף, שהוא עבודת אמנות שנועדה לאזכר את החלל וההיעדר של היהודים מוורשה אחרי המלחמה. אבל את תשומת הלב שלי משכה דווקא מודעה קטנה שמישהו הדביק על עמוד בצומת הסואן:HEBRAJSKI  ומספר טלפון. זה הכל. מישהו נותן שיעורים בעברית.

ברחוב הוזה ומוקטובסקה יש הרבה גלריות קטנות וחנויות מעניינות. בחנות עיצוב/צילום/לומוגרפיה נתקלתי בדיסקים של מיץ’ ומיץ’. את מיץ’ ומיץ’ ((Mitch & Mitch ראיתי בהופעה בצוללת לפני שנתיים-שלוש, הם מנגנים רוקאבילי-פאנק-ג’אז-קאברים לשירי דיסקו איטלקי, והם מעולים. קניתי דיסק שלהם ושני המוכרים במקום התרגשו לשמוע מאין אני באה ואיפה הכרתי את המיצ’ים.

בעיר עתיקה – למעשה היא “עתיקה” משנת 1988 מפני שהיא משוחזרת – אני נכנסת לארמון רק כדי להתבונן ב-23 הציורים של קנלטו, צייר איטלקי שהגיע לוורשה בסוף המאה ה-18, ועל בסיס הציורים שלו שוחזרה העיר העתיקה. על אף, ואולי בגלל, שהיא משוחזרת, הכיכר העתיקה ספוגה באווירה גותית, לגמרי ימי-ביניימית/רנסאנסית. אולי זה האור הצפוני והעננים, אולי זה משהו בתחושה שהוא (שוב) מתעתע וקשה לשים עליו את האצבע.

חוץ מזה אכלנו כמו חזירים. קודם כל בברים החלביים – עוד שריד לימי פולין העממית תחת המשטר הקומוניסטי. ריהוט הפורמייקה, המלצריות המבוגרות, הסועדים הקשישים שחולקים שולחנות עם סטודנטים והמחיר הזול נותרו כפי שהיו בימי הקומונה. אכלנו מרק קרופניק ומרק פטריות, שניצל חזיר עם תפוחי אדמה וסלט כרוב וגזר מתובל בחומץ וסוכר. הו, הבישול הפולני. אצל אווה וקז’יק אכלנו יום אחד ארוחת צהריים מאוחרת של מרק עגבניות, הודו מכובס ברוטב חמוציות/דומדמניות, תפוחי אדמה מבושלים וגזר מאודה. וכמובן תה כהה בספלים גדולים. לעומת זאת אכלנו יום אחד ברוז’ינה, מסעדה מסורתית של בישול פולני עילי שכלל פטריות מוקפצות, מרק בורשט חריף-מתוק עם פיירוגי קטנים, ברווז ברוטב פירות יער עם תפוחי אדמה ותפוחי עץ, קפה ועוגה עם אוכמניות, עוגת תפוחים ופאי עם קרם וניל ופטל. נאנחנו על מר גורלנו. בשוטטות ברחובות אפשר למצוא תמיד נקניקיות, פיירוגי, פרוסות לחם כפרי עם סלט מקרל ומלפפון כבוש, ואינספור דוכנים של קבב טורקי שהפולנים מתים עליו. בקפה בליקל, שנוסד ב-1869, אני מזמינה תה אנסטסיה (משהו עם תפרחות ועלי הדרים) ועוגת שוקולד שארל דה גול. אני מתבוננת סביב בספות הירוקות-כהות, בקירות המחופים עץ, בנברשות והצילומים בשחור-לבן – כל הפאר וההדר של אירופה הישנה, לפני החורבן. סלח לי, מה השנה? / שלושים ותשע וחצי, בערך, עוד מוקדם מוקדם / אפשר לסגור את הרדיו / אל תדאגי כל כך מאדאם / כאן זה לא יקרה / לעולם *

לא היינו באף מחנה ריכוז או השמדה. כן נסענו לעיירה שבה אמא נולדה. כן חמקתי אחר-צהריים אחד מהדירה של אווה וקז’יק ברחוב זמנהוף אל בית הקברות היהודי ברחוב אנילביץ’. השארתי את אמא עם אווה וקז’יק וחברות הנעורים שלה – המריצ’קות, כמו שאלדד ואני קראנו להן – ובאתי בשער הברזל שבחומה הכבדה אל שרידים והדים מעולם שאבד, ושוטטתי בין המצבות והקברים עטופה במעיל הוורוד, הפולני כל כך, כנגד הרוח הקרה והשמיים התכולים חיוורים. כן ביקרתי במוזיאון מרד וורשה – מרד וורשה ולא מרד גטו וורשה – כדי לחלוק כבוד למארחים האהובים שלי ולארמיה קראיובה (“צבא הבית”). היה נדמה לי שהם זקוקים להכרה הזאת מצדי, מצידנו, גם בסבל ובחורבן ובאובדן שלהם.

“אני יושבת מול החלון (=בסטודיו) שמכניס פנימה אור ועננים ושמיים קצת אפרוריים ובניינים שהצדדים והאחוריים שלהם אפורים, אבל כמו כל וורשה האפרוריות הזו היא גם אלגנטית ומקסימה כי היא מסתירה מאחוריה וטומנת בחובה כל כך הרבה יופי ואופי וקסם מתעתע והמון שכבות ומיסתורין. הייתי כאן 8-9 ימים ואני לא חושבת שהתחלתי אפילו לגרד את השכבה החיצונית של העיר הזאת, אבל זה הרושם שלי ממנה.”

כשנחתנו חזרה בתל אביב היה חמסין נוראי. שמונה חודשים אחר כך קיבלתי את האזרחות הפולנית שלי.

(וורשה, 1–10 באוקטובר, 2010)

 *  פרפראזה על “אירופה, מאוחר”, דן פגיס

 

בגלל המעבר לשעון חורף, כשאני יוצאת מהעבודה בחמש זו כבר שעת בין ערביים. ביום ראשון בשעה חמש עוד יצאתי מהמשרד מתוך הרגל עם משקפי השמש עליי ולקח לי רגע להבין למה האור בחוץ כל כך עמום. הערב הלכתי לשוק. לא בטוח שהייתי הולכת אם הייתי זוכרת שזה ערב ערב יום כיפור. אבל יש דברים שאני קונה רק בשוק – עוגה בלחם טלר; אטבי עץ באחת החנויות הישנות לדברי סדקית. אני תולה כביסה רק עם אטבי עץ; צנצנות בחנות שיש בה אך ורק כוסות וצנצנות זכוכית. אני קונה מחרוזת ארוכה של פנינים מלאכותיות וסרט תחרה (20 שקל!). תודה לאל על גלריה ברבור ובתי מונקטש שתמיד אפשר לחמוק אל החושך והדממה שלהן כשהשוק עולה על גדותיו בקבוצות של סליחות. הלכתי לקפה בצלאל שגם הוא היה חצי נטוש וישבתי לשתות ולבהות בחשיכה המתגברת בחוץ. אני תמיד נזכרת בשיר הישן של פנחס שדה על שוק מחנה יהודה. “ וכי מה צריך הבן-אדם. תפוזים אחדים. זיתים. דג מתיאס מהחבית./ גם בית-כנסת כאן, “ע”ש המקדיש, מר זבולון”./ החנויות רובן כבר ננעלו. פה ושם אחת, מוארת בחיוורון./ בדל מודעה מרפרף ברוח הקרה: “ברוך דיין אמת… בצער…”/ הסמטאות שוממות. רחוק, בחלל כלשהו, מרחף כדור הארץ בעלטה./ אני חושב שאקנה לי קילו תפוזים. אולי גם פיתות אחדות. ”

השבוע נפגשנו מוסה ואני אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו. זה היה כל כך נעים. הלכנו לסדנה ואכלנו ושתינו המון ודיברנו גם המון ולפעמים אני חייבת להזכיר לעצמי שקשרים עם בני אדם שאני אוהבת זה דבר כל כך נעים.

כשהלכתי ברגל הביתה דרך רטיסבון והחצרות והמעברים של רחביה כבר היה חשוך לגמרי. אבל אפילו בחושך אפשר היה לראות שרחביה מתחרדת. אלה לא הדתיים האנגלו-סקסים שהיו כאן תמיד – דווקא הם הולכים ונעלמים. אלה ברסלבים וחב”דניקים וש”סניקים וחרד”לים. אפילו פתחו בית חב”ד ברחביה. חולצות לבנות, ציציות מתנפנפות ופאות, כיפות שחורות גדולות או מגבעות. שביסים, גרביונים אטומים, חצאיות ארוכות. כל מה שאני אגיד יישמע גזעני. הלוואי ויכולתי להגיד שזה לא מבהיל אותי, אבל זה מטריד אותי מאוד.

יצאתי לנשום קצת אוויר אחרי יומיים שלא יצאתי בכלל מהבית. ולא שזה היה רע. עומר בתאילנד, סירבתי לכל ההזמנות לארוחות ערב/צהריים/חג/שישי/שבת ופשוט לא עשיתי כלום חוץ מלקרוא ולנוח. ישנתי. קמתי. קראתי. ניקיתי קצת את הבית כדי שיהיה נעים. לקחתי משהו לאכול במטבח ועברתי מהמיטה לספה ומהספה לכורסה במרפסת (אם כי נעשה כבר קצת קריר). שמעתי מוזיקה. וקראתי עוד קצת וישנתי עוד קצת והתקלחתי וחוזר חלילה.

אבל בכל זאת, בנאדם צריך מדי פעם לצאת החוצה ולנשום אוויר ולשוטט ברגל ולראות עוד כמה פרצופים אנושיים למרות שרוב הזמן, רוב הדעות שלו על בני האדם הן לא כל כך טובות. אז נסעתי לעיר העתיקה. החנתי את האוטו ברחוב שושן וחציתי את הפסים של הרכבת הקלה ונכנסתי דרך שער יפו לשוק והדרך המובילה לכנסיית הקבר. זו היתה החלטה מוצלחת ללכת לעיר העתיקה. לא היה דחוס מדי, לא היו הרבה ישראלים והשפה הרווחת היתה בכלל רוסית. היו המון צליינים רוסיים (נדמה לי שבעיקר צלייניות). מה שמסביר את זה שהחנות של פאפא אנדריאס ודימיטרי סובניר שופּ היו מלאות והומות. התבוננתי באיקונות ובנרות ובצלבים ובכלים הארמניים ובנזירים היוונים אורתודוקסים. כשאין הרבה דוחק בשוק אפשר ללכת לאט ולהסתכל ולשים לב לכל מיני דברים. למשל, לחנויות הקטנות שלא מיועדות דווקא לתיירים, כמו מאפיה קטנה, מספרה, חנות של ברזים ישנים וכלי סדקית, מרכז יום לקשישים. או למשל לעובדה ששמלות ורקמות בדואיות/פלסטיניות נעלמו כבר כמעט לגמרי מהשוק, ושבמקום זה אפשר למצוא רק רקמות ודברים מהמזרח הרחוק. את הישראלים אפשר למצוא בתור מחוץ ללינא. קצת מעל לינא יש את חנות הצילום הישנה והנהדרת של הצלם הארמני קבורק קבודיאן. יברך אותך האל, דוקטור קבורק קבודיאן. בתוך החנות היכה בי הריח של חומרי הפיתוח והקיבוע שלא הרחתי כבר שנים ומהמדפים ניבטו אליי מצלמות רוליפלקס. אני צריכה לחזור לכאן בהזדמנות לקנות את אחד ההדפסים החדשים של התמונות הישנות.

בדרך חזרה הביתה לקחתי את עצמי ואת קזואו אישיגורו לרסטובר והזמנתי קנקן תה וקראתי בתוך ההמון הסואן עד שכאבו לי העיניים מהאור העמום. כשיצאתי כבר היה לגמרי סתיו.

חודש ספטמבר היה חודש של קריאה מוצלחת מאוד. עזבתי את היומנים של וירג’יניה וולף ב-1930, אחרי שהיא סיימה לכתוב את “אורלנדו” (ב-1928) ואת “חדר משלך” (ב-1929). “אורלנדו” הוא האהוב עליי ביותר מבין כל ספריה ו”חדר” היה הראשון שלה שקראתי. כאמור, כל כמה זמן אני חוזרת אל היומנים וממשיכה מהנקודה שבה הפסקתי. אני לא יכולה להתמיד בהם לאורך זמן, מההתחלה ועד הסוף – אין לי ממש כוח לחיי החברה הענפים של וירג’יניה, לרכילויות שלה, למסיבות, לקניות ולעיצוב הבית. היא היתה אישה קצת מעצבנת, וירג’יניה וולף, אבל מדי פעם מבליחה הפרוזה המבריקה שלה, חדות האבחנה שלה, היופי של הכתיבה שלה (והתרגום היפהפה של אלינוער ברגר),  וזה שווה הכל.

אחר כך קראתי את “וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם” של וויליאם בורוז וג’ק קרואק, ולמרות ששניהם היו כאן פחות או יותר בתחילת דרכם הספרותית, לכל אחד מהם יש כבר את סגנון הכתיבה המובהק והמובחן שלו. הכתיבה של בורוז קשוחה ויבשה, של ג’ק קצת יותר רכה ומלאה, וביחד הם משלימים זה את זה.

ואז עברתי ל”מדיאה וילדיה” של לודמילה אוליצקיה. זה ספר נהדר. הכתיבה שלה כל כך צלולה, עד שהיא מסחררת לפרקים (למשל בפרק על הילדות של מאשה). היו פרקים שקראתי באמת בלי אוויר, בדחיפות גדולה, ופרקים אחרים שהיו נינוחים ואיטיים יותר, כמו החיים בחצי האי קרים באמצע המאה העשרים, ברוסיה הסובייטית של קצת אחרי מות סטאלין, שאותם היא מתארת בכישרון רב ומושך לב מאוד.

 ובסוף קראתי את “סטונר” של ג’ון וויליאמס שהוא פשוט מופת של איפוק.

 * * *

אלה הספרים הישראליים שקראתי ואהבתי בשנה שעברה: “היינו העתיד” של יעל נאמן, “היברו פאבלישינג קומפני” של מתן חרמוני, “סליחה, איך מגיעים מכאן” של אברי הרלינג, “חיי חורף” של אורלי קסטל בלום, ו”נתב”ג” של יואב כ”ץ. אני קוראת הרבה יותר ספרות מתורגמת מספרות מקור, מסיבות ברורות, אבל זה לא אומר שלא יוצאים פה ושם דברים טובים גם כאן.

אכן, משרד האות המתה: הלהקה שעל-שם אחד מאלבומיה היותר נידחים נקרא הבלוג הזה – וזה רק בגלל שכותרת השיר If I write a book it will be called Life and How to Live It היא באמת קצת ארוכה מדי – התפרקה. מייקל סטייפ תמיד היה כותב מילים מעורפל ועמום במקצת, מה שהקנה לשירים של REM איכויות אימפרסיוניסטיות ובהרבה מאוד מקרים משמעויות אירוניות – דבר שלעיתים קרובות, למרבה הצער, פוספס לגמרי על-ידי המעריצים היותר אקראיים של הלהקה. ככה זה כשדווקא שירים לא לגמרי מייצגים כמו Everybody Hurts ו-Losing My Religion הופכים למייצגים בקרב הקהל הרחב. סטייפ לא היה אף פעם כותב מילים סנטימנטלי נרטיבי פשוט. REM לא היתה אף פעם להקה פשוטה. זה מה שהפך אותה למקור השראה כל כך ענקי בשבילי, לאורך כל כך הרבה שנים: הם סימנו לי את הדרך איך לחיות ולעשות מה שאני אוהבת ומאמינה בו.

 אני חושבת על תחילת הדרך ועל Murmur (שעוד יש לי אותו בתקליט), איך הוא נפתח עם “רדיו אירופה החופשית” שנשמע כמו סתם שיר ניו-ווייב-אייטיז חביב, אבל איך כבר מופעים בו שירים שמרמזים על ההמשך כמו Perfect Circle ו- Talk about the Passion. הכל כבר נמצא שם, אם כבר מדברים על התשוקה. השירה האופיינית של סטייפ, הגיטרות המצטלצלות של פיטר באק, ההרמוניות הקוליות של מייק מילס. המילים. המלודיות.

 או על איך רדיו הקולג’ים התעצב פחות או יותר בצלמם ובדמותם. שרק בגלל זה אם הם לא היו קיימים היה צריך להמציא אותם. ועל התפקיד המכריע של רדיו הקולג’ים – כמו של הלהקה – על כינונה של אומת המוזיקה האלטרנטיבית בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 לא צריך להכביר מילים.

 או על איך אחרי ההצלחה המהממת של “אוטומטי” הם היו חייבים להוציא אלבום מנוכר ומפלצתי – במובן החיובי של המילה – בדמותו של Monster: מפלצת מסיבית, מטאלית, מלנכולית.

 או למשל העובדה ששניים מהשירים הכי יפים שהלהקה הזאת הקליטה אי פעם לא מופיעים בכלל באלבומים שלה אלא בפסקולים של סרטים: Fretless בסרט “עד סוף העולם” של וים ונדרס ו-The Great Beyond ב”איש על הירח” של מילוש פורמן. בעולם מושלם שיר שטותניקי כמו Shiny Happy People היה עף החוצה מ-Out of Time ובמקומו היה נכנס Fretless (הוא הוקלט במהלך ההקלטות לאלבום הזה).

 או על זה שהאלבום המשמעותי האחרון שלהם היה New Adventures in Hi-Fi – עוד שם אירוני כשמדובר בעובדה שכל השירים בו כמעט הוקלטו במהלך סאונד-צ’קים באולמות ריקים, בערים שונות, בכל רחבי ארצות הברית, בזמן סיבוב הופעות מפרך. אלה שירים שנעדר מהם המרכיב החשוב ביותר בהופעות עצמן: הקהל. זה כאילו אלבום הופעות נטול הופעות. ולכל אורך האלבום אפשר לשמוע את הריקנות, החלל, ההיעדר. את הנסיעות האינסופיות בדרכים, ההגעה לעוד עיר חסרת שם ופרצוף ומה זה עושה לנשמה שלך. איכשהו חשבתי שאם הם שרדו את זה – ואת הפרישה של ביל ברי וזה שהיו להם עוד כמה אלבומים, אמנם לא ראויים לציון אבל בכל אחד תמיד היו לפחות שיר או שניים זוהרים, מבריקים, אר.אי.אמיים – הם תמיד ישארו בסביבה.

אז אני מעבירה את הסופשבוע הזה בהאזנה רצופה לכל האלבומים שלהם כמעט, בעיקר לאלה הישנים, המוקדמים. אני מפסיקה מדי פעם רק כדי לשמוע את ביירות החדש או דירהאנטר. כאילו שלמישהו יכול להיות ספק שאלמלא REM לא היו ביירות או דירהנטר או חצי מיליון להקות עצמאיות חצי-שכוחות אחרות שהפכו את העולם הזה, לפחות בשבילי, למקום שטוב יותר לחיות בו. ואם אני מזילה דמעה זה רק בגלל הבצל שאני חותכת לרוטב לספגטי, או בגלל הגשם הראשון. אני נעשית סנטימנטלית משנה לשנה. וכל מה שאני יכולה להגיד זה, תודה חברים, על כל השנים.

 מה אנחנו אם לא יצורים נוסטלגיים, מתרפקים, מתגעגעים. יש לי בזיכרון אינספור שורות מאינספור שירים שליוו אותי כמו פסקול בנקודות שונות בחיי.

Time and distance are out of place here. Distance is my tendency. Who might leave you where I left off. A perfect circle of acquaintances and friends. Drink another, coin a phrase. I skipped the part about love. Don’t talk to me about being alone. I have a rich understanding of my finest defenses. She’s three miles of bad road. Not everyone can carry the weight of the world. It’s who you are that’s what you could. Stay off that highway, word is it’s not so safe. The ocean is the river’s goal, the need to leave the water knows, we’re closer now than light years to go. This film is on an automatic loop. It’s crazy what you could have had. Hey kid, rockn’roll, nobody tells where to go my baby. God damn your confusion. You, me, we used to be on fire. I crossed your great divide, I stirred your ocean tide. I walked the tension wire line, I learned to disrespect the signs. Maybe these maps and legends have been misunderstood. September’s coming soon, I’m pining for the moon. Today I need something more substantial, a can of beans, a black-eyed peas, some Nescafe on ice. Candy bar, a falling star or a reading from Dr. Seuss. There’s a progress we have found, a way to talk around the problem. Buy the sky and sell the sky and tell the sky and tell the sky don’t fall on me. I’ve watched the stars fall silent from your eyes. I´m pushing an elephant up the stairs, I´m tossing up punchlines that were never there. Over my shoulder a piano falls, crashing to the ground. I´m breaking through, I´m bending spoons, I´m keeping flowers in full bloom. I´m looking for answers from the great beyond. Readying to bury your father and your mother, what did you think when you lost another. It’s these little things that can pull me under. Live your life filled with joy and thunder. Will you live to 83, will you ever welcome me, will you show me something that nobody else has seen. Here comes the flood, anything to thin the blood. These corrosives do their magic slowly. Aluminum tastes like fear, adrenaline pulls us near. Open the window and lift into a dream. Lately baby you can barely breathe. I had to knock a few buildings over I made an ugly mess. I had to blow gasket, drop transmission I had to decompress. I had to write the great American novel I had a neutron bomb. I’ve had enough I’ve seen enough, I’ve had it all I’m giving up. I won the race I broke the cup, I drank it all I spit it up. If I write a book it will be called Life and How to Live It

היתה לי שעה לשרוף אתמול אחרי העבודה עד המפגש עם דני האדום בשש וחצי בתמול-שלשום, אז הלכתי לבית הקהווה וקראתי את מוסף הספרים של “הארץ” עם כל רשימות הספרים המתוכננים לשנה הקרובה. אכלתי טוסט מוצרלה וסלט וקפה הפוך, ונועם בדיוק שם את החדש של ביירות. את דבר קיומו של המפגש הזה גיליתי רק בבוקר, כשראיתי מודעה תלויה בכיכר פריז (כמה סמלי). הגעתי לתמול-שלשום והמקום היה מלא עד אפס מקום בסטודנטים. מצחיק, בפעם האחרונה שהייתי בתמול-שלשום לפני שלושה חודשים בערך, למפגש עם המשורר הפולני רישרד קריניצקי לרגל הוצאת שיריו בעברית (דוד וינפלד הנפלא). לא היו במקום יותר מתריסר אנשים (כשמתוכם חמישה בערך היו מההוצאה ועוד חמישה משוררים ירושלמיים). נזכרתי פתאום גם שלפני שלוש או ארבע שנים הייתי בתמול-שלשום במפגש עם פרופ’ אביה ספיבק, נדמה לי שלרגל יציאת גיליון של “ארץ אחרת” בנושא ההפרטה. המחאה החברתית לא צמחה ב-14.7.2011 יש מאין. רק שאז היה שם רק קומץ אקטיביסטים, והפעם מלא ודחוס. דני האדום מגיע בשעה איחור – הוא היה ברמאללה. היה לי מקום פינתי מעולה ליד הקיר וליד שני עיתונאים וצלמת (אבל אני לא יודעת מאיזה עיתון). מה שאני לוקחת איתי מהמפגש הזה אלה שני דברים שכהן-בנדיט אמר: האחד, על זה שהסיכוי של תנועת המחאה להמשיך להתקיים ולא להתפרק ולהתמוסס תלוי בנכונות שלה לשים את כל הנושאים – גם אלה השנויים במחלוקת והלא נוחים, כמו הבעיה הפלסטינית ושאלת ההתנחלויות – על השולחן. היא לא חייבת להגיע לפתרון קונצנזוסיאלי בעניין, או בכלל להגיע לפתרון, אבל היא חייבת להיות מוכנה להעלות באומץ ובפתיחות את השאלות הללו לדיון גלוי. והדבר השני, הוא הדיאלקטיקה שמתקיימת בין האינדיבידואל לחברה במחאה הזאת ובמחאות דומות לה בשנה האחרונה ברחבי העולם. וכמובן – על חשיבותה של סולידריות. אינדיבידואלים הם אלה שמניעים מהפכות, אבל שום מהפכה לא פורצת בלי שמתקיים רגש או סנטימנט קולקטיבי חזק שמוציא אנשים לרחובות. הדיאלקטיקה בין אינדיבידואלים לקבוצה/חברה הוא גם מה שמתקיים באינטרנט – פייסבוק וכו’. גדי טאוב אמר שהתוצאה האיומה ביותר של תנועת הנגד של שנות ה-60 היתה בזה שהיא הובילה לשני עשורים לפחות של שלטון הימין (בארצות הברית), וזאת משום שההיפים היו כל כך בעד אינדיבידואליות וחירות אישית. זה הזכיר לי קצת את מה שטים אווה כתב ב”אדום” על זה שכל המהפכנים הגדולים ביותר של מרד הסטודנטים של שנות ה-60 בגרמניה שהיו חברים איתו לתנועה ולרעיון וללהט המהפכני, הפכו עם השנים למומחים הגדולים ביותר ליין ואוכל, עיצוב ונשים. עם כל הכבוד לסטודנטים שתופסים את עצמם כחוד החנית של המחאה הזאת, יש לי הרבה ביקורת על זה שהם היו הראשונים לקפל את המאהל בגן הסוס (בכל פעם שאני עוברת שם עכשיו המקום נראה לי כמו בור פעור. גן הסוס חזר להיות אצלי סתם בור שיבר), ועל זה שהם לא מצליחים לתחזק אפילו בלוג עדכונים נורמלי. לי למשל אין שום מושג מה קורה עם המחאה בעיר בימים אלה – אני לא מבינה מה כל כך קשה למצוא סטודנט אחד שמסוגל לכתוב ולתחזק בלוג קבוע עם עדכונים על המחאה. אחר כך הם יתלוננו על סיקור יתר של רוטשילד/תל אביב בתקשורת הממוסדת, אבל הדבר הכי בסיסי זה לייצר אמצעי תקשורת אלטרנטיבי, ולא, לא כולם נמצאים בפייסבוק.

פיקניק סוף קיץ בגן העצמאות אתמול אחר-הצהריים. היינו עשרה מקבוצת היוגה ופרשנו מחצלות על פיסה מוארת של דשא, בין העורבים לבין מאהל מחוסרי הברירה והדיור. אתמול אחר הצהריים כבר היתה רוח חזקה והשמש כבר מקדימה לשקוע, אז ניצלנו וחגגנו את השעות האחרונות של האור ושל הקיץ הזה. כל אחד הביא משהו קטן ובלי שום תיאום יצא שהיה המון אוכל טעים. היו שם סלט שעועית אזוקי, סלט עדשים שחורות, סלט מלפפונים ברוטב סויה, שמן שומשום וחמאת בוטנים, סתם סלט רגיל, אורז צהוב, קיש בטטות, שני סוגי טחינה, לחמניות גבינה וזיתים שחורים, עוגת דבש, בראוניז ותה בדואי. אחרי שבע בערב כבר נהיה די קר והרוח התחזקה והתחלנו להתקפל. הקיץ הזה התחיל ממש גרוע והפך להיות מסעיר ומשמעותי מסיבות מובנות.

 עם או בלי קשר לפיקניק, ואני לא לגמרי יודעת למה, אבל שתי התמונות האלה מהדהדות לי אחת את השנייה:

 

אני אסירת תודה לעלמה הראל לא רק על סרט יפהפה באופן חריג בדמותו של Bombay Beach, אלא גם על ההיכרות עם להקת ביירות. חוץ מזה ששמעתי את השם שלהם פה ושם לא יצא לי אף פעם לשמוע אותם ממש, ואז כשישבתי בסרט, והצלילים הראשונים שלהם החלו להישמע, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה “וואו, זה נשמע כמו ניוטרל מילק הוטל!” שזו כמובן מחמאה אדירה. זה היה כמו לשמוע את התקליט השלישי שג’ף מנגום מעולם לא הוציא. אז באתי הביתה והזמנתי מאמזון את שני הדיסקים של ביירות וגיליתי שלזאק קונדון יש מספיק כשרון בעצמו. השבוע הגיע בדואר האלבום החדש שלהם, The Rip Tide, ומבחינתי הוא המשך ישיר של The Flying Club Cup, שהוא החביב עליי ביותר מבין שלושת האלבומים שלהם כרגע.

 אני מקווה ש”חוף בומביי” יגיע מתישהו שוב להקרנה בסינמטק, כי אני אשמח לראות אותו שוב. הוא סרט תיעודי יוצא דופן באיכויות הפואטיות והריאליסטיות-סוריאליסטיות שלו. זה לא רק הצילומים היפהפיים – מראות שעל גבול האפוקליפטי אבל שאי אפשר להתיק מהן את העיניים מרוב שהן מרהיבות – והמוזיקה, כאמור, אלא הדמויות והסיפורים שלהן, ובכלל, הסיפור של ימת סלטון עצמה – אסון אקולוגי שהתחיל (איך לא) בדחף קפיטליסטי-נדל”ני לרתום את הטבע לעשיית רווחים. את המחיר משלמים (כמובן) האנשים שהם השוליים של השוליים, אלה שחיים יום-יום את הצד המלוכלך של החלום האמריקאי. העניין הוא שאצל עלמה הראל הם באמת גיבורים – עם המאבקים שלהם, התקוות שלהם, היכולות שלהם וחוסר האונים שלהם. כל כך הרבה יופי וחסד ותקווה יש בתוך הסרט הזה.

שבוע רע מבחינה גופנית. אחרי שוך המיגרנה בת שלושת הימים הגיע רצף של לילות עם שינה גרועה. השינה שלי הפכה למסתורין בשבילי. פעם הייתי הולכת לישון וקמה בבוקר. היום אני הולכת לישון ואני לא יודעת כמה פעמים אני אתעורר, לכמה זמן, האם אני ארדם מיד שוב, האם השינה שלי תהיה עמוקה או קלה. אני עומדת על ספו של גיל המעבר וכל הגוף שלי משתנה. השיער שלי מאפיר, יש לי קמטים בצוואר, המותניים שלי מתעבות. אין דרך יפה לתאר את זה, כי זה לא תהליך קל או יפה. קשה לי עם זה מאוד. אין שום דבר שמטריד אותי יותר בימים אלה מאשר ההזדקנות. זו לא בדיוק בגידה של הגוף כי אני לא מרגישה שהוא בוגד בי. להיפך, את כל הכאבים אני מכירה מגיל צעיר מאוד: את המיגרנות מגיל 12, כי הן קשורות למחזור החודשי; את הקיבה העצבנית; את העור הבעייתי; את התגובות האלרגיות החריפות לכל שטות. למעשה, דווקא בגלל שאני מכירה את כל זה מגיל צעיר יש לי חיבה אינטימית מאוד כלפי הגוף שלי. אני אסירת תודה לו ומלאת הערצה על זה שהוא מצליח לעבור את כל זה ולהתאושש כל פעם מחדש. It’s the greatest instrument I’ve ever owned, כמאמר השיר.

 אבל זה כן עניין של היכרות מחדש והסתגלות לשינויים והם באמת לא קלים. אני קוראת בלילות את היומנים של וירג’יניה וולף ומשמח ומנחם אותי לגלות שבגיל ארבעים וארבע היא כותבת בדיוק על הדברים האלה וכמה הם קשים. “ראיתי את עצמי – הברק, הגאונות, הקסם, היופי שלי (וכו’ וכו’ – הפמליה שמשיטה אותי קדימה שנים רבות כל כך) – מתמעטת ונעלמת. לאמיתו של דבר איני אלא אישה חדלת אישים קשישה, מרושלת, נוקדנית, מכוערת, גאוותנית, פטפטנית וכושלת.”

 אני מרגישה שאני הולכת ונעשית שקופה, עכשיו כשכל הצעירוּת שלי אבדה לעד. מעט היופי שהיה לי, שהיה קשור פשוט לזה שהייתי צעירה, נעלם. אני לא רוצה להתחיל לצבוע את השיער, אני לא רוצה לעשות דיאטה, אני רק רוצה לא להזדקן כל כך, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי. אני לא יכולה לשאת עכשיו את חברתם של אנשים צעירים, בעיקר לא כאלה בשנות העשרים לחייהם, פשוט בגלל שהנעורים שלהם מדגישים ומחריפים את ההזדקנות שלי. אני רואה את זה בשיעורי יוגה, כשאין לי סבלנות לפטפוטים העליזים וחסרי הדאגה שלהם בסוף השיעור. אני רואה את זה בזה שכבר המון זמן אני לא יוצאת להופעות או לאירועים כי זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי ופאתטית. אני מעדיפה להישאר בבית ולהסתגר עם הספרים. אבל מי צריך את כל הידע והשכל וההשכלה הספרותית הזו. אני מעדיפה לעבור לובוטומיה, אם זה רק היה מחזיר לי את הנעורים שלי.

 איכשהו אני חושדת שברגע שכל הזוועה ההורמונלית הזאת שנקראת גיל המעבר תחלוף – עניין של שנתיים-שלוש מן הסתם – אני ארגיש הרבה יותר טוב, ולו רק מפני שהדברים יתייצבו ויהפכו להיות מוכרים. אבל כרגע זה כל כך מייסר ומדכדך אותי, ואני לא רואה שום קיצורי דרך בעניין.