משרד האות המתה

נדודי שינה. או ליתר דיוק – מיגרנה שהעירה אותי באמצע הלילה. קמתי להכין לי קפה וקורנפלקס ולקחתי שני כדורי אספירין + קודאין. רופא הכבד שלי אמר בשבוע שעבר שהוא מעדיף שאני אקח את זה לכאבי הראש שלי מאשר אדוויל, שהוא גרוע יותר לכבד. יש לי אישור רשמי ממנו לקחת קודאין! אני לא צריכה לחשוש מהתמכרות, בטח לא במינונים שאני צורכת, הוא אומר. הבדיקות הפעם שוב היו פחות טובות, הוא אמר לי לחזור עליהן עוד שלושה חודשים ואז נראה. לא שיש ממילא הרבה מה לעשות. ובינתיים המיגרנות האלה. הקודאין עושה אותי מסטולית ומנומנמת אבל לא ממש מרדים אותי. להיפך, הוא משאיר אותי ערה. מסטולית, אבל ערה. ישבתי על המרפסת בחושך ושתיתי את הקפה. הלילות כבר קרים, אז לבשתי חולצה ארוכה על הגופיה שאני ישנה איתה, והתעטפתי בשמיכה. הסתכלתי על צמרות העצים בחושך. חזרתי למיטה עם היומנים של וירג’יניה וולף. כל כך נעים לקרוא את זה. כל ההא והדא והזוטות שהיא כותבת עליהם. אנשים, קניות, הבית, הכתיבה והקריאה. הלוואי והייתי במצב שבו לא הייתי צריכה ללכת לעבודה והייתי יכולה רק לבלות במיטה בקריאה. ואז קצת כתיבה. חוץ מוירג’יניה אני קוראת גם לפני השינה את “שינה” של מורקאמי. הלילה או מחר אני בטח אסיים אותו, הוא די קצר. אני אכין לי עכשיו עוד תה. הגוף הזה – כל כך הרבה סבל ומכאובים; אבל איפה הייתי בלעדיו.

היו ערבי שישי בשנה האחרונה שבערך בשעה הזאת אורי היה מתקשר ומאוחר יותר הייתי נוסעת אליו והיינו מבלים את לילות שישי ביחד. ואם לא היה יוצא לנו בימי שישי אז היינו נפגשים במוצאי שבת. היתה לנו כבר כמעט שגרה של ערבים ביתיים של טלוויזיה/עיתונים וסקס ודיבורים וקפה/תה ואוכל, ואז הייתי חוזרת הביתה כי עד הסוף לא ישנתי איתו בעצם אף לילה אחד. אני לא חושבת שזה עצוב, זה פשוט ככה, זה מה שהיה יותר נוח לי. ולא עצוב לי שאנחנו כבר לא ביחד, כי ניסינו שלוש פעמים ובכל פעם נפרדנו ואחרי כמה חודשים הוא היה תמיד מתקשר – אני אלופת עולם בלא להתקשר, זה עניין של משמעת עצמית, אבל זה בסדר, יש לי חולשות אחרות – ואני הייתי אומרת לעצמי שנחמד לי עם זה שיש מישהו שאוהב אותי ושיש לי סקס בחיים וזה גם תירגול בלהיות בקשר ואולי כדאי לי לנסות את זה – אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. מהסיבות שלי ומהסיבות שלו. זה מי שאנחנו, זה מה שאנחנו מסוגלים לו, וזה מה שהיה וזה בסדר.

 ב-7 בספטמבר ישבתי ב-5 במאי, שהוא בית הקפה החביב עליי בשוק, והעתקתי את מספרי הטלפון מהיומן הקודם שלי ליומן החדש. זאת הפעם הראשונה מזה חמש או שש שנים שאין לי את יומן הבלגן של סלון מזל. אבל ממילא זה תלוי בי איזה מועדים לפורענות יהיו לי השנה. שני בעלי המקום (צעירים וחמודים, שתמיד מביך אותי עד כמה הם נחמדים אליי), הסתכלו עליי בתימהון – אני לא חושבת שיש עוד אנשים שמעתיקים בכתב מספרי טלפון מיומן ליומן. אבל הזיכרונות שלי הם אנלוגיים, לא דיגיטליים, ובתחילת כל שנה יש כאלה שממשיכים איתי ליומן החדש ויש כאלה שלא. ובכל זאת כתבתי את המספר של אורי, כי אני לא רוצה למחוק אותו; וגם את ק’, למרות שהלב שלי הרפה השנה גם מהאחיזה שלי בו.

 עכשיו שישי בערב ואני אחרי מקלחת וחפופה. בצהריים ניקיתי את הבית, ועכשיו זה מיטה ועיתונים וספרים.

הכל היה שווה רגע מושלם אחד שבו במהלך הצעידה ההמונית מגן הסוס לכיכר צרפת, לאורך רחוב קינג ג’ורג’, בחסות החשכה היחסית ולמרות שהיו שם שוטרים לכל אורך המסלול, כמה אנשים שילשלו למטה מהגג של בניין סולל בונה כרזה ענקית אדומה בגודל חצי בניין, עם הדיוקן הכה מפורסם של צ’ה. איש עכביש אחד השתלשל מלמעלה על כבל סנפלינג כדי למתוח וליישר אותו בצדדים. אין לי מושג אם הכרזה עדיין שם כי אין לי זמן לעבור שם היום, וגם סביר להניח שלא, אבל זה רגע שהיה צריך להיות שם כדי לראות.

 

סיימתי לקרוא את “מוזיאון התמימות” של אורחאן פאמוק, שהיה נהדר. אני לא יכולה שלא לאהוב ספר שהוא שיר אהבה לעיר (איסטנבול, במקרה שלו). אני מתחילה לקרוא עכשיו את “אהובת הקצין הצרפתי” של ג’ון פאולס. ראיתי את הסרט לפני בערך שלושים(!) שנה, ואני כמובן לא זוכרת ממנו כלום. במקרה של הספר זה נראה לי רק יתרון.

חץ מזה קראתי באוגוסט את “ניקולסקי” של ניקולה דיקנר (ככה-ככה), “ארור אתה נהר הזמן” של פר פטרסון (מעולה), “הבגידה” של הלן דנמור (חלש), “בונסאי, חייהם הפרטיים של העצים” של אלחנדרו סמברה (יפה). יצא שקראתי החודש טורקי אחד, קנדי אחד, נורבגי אחד, בריטית אחת וצ’יליאני אחד. אני נשמעת כמו התחלה של בדיחה.

אם אני לא אכתוב את רשימת הספרים הכי טובים שקראתי בחודשים האחרונים הם ייעלמו בתהום הנשייה (של הזיכרון שלי): “פרוייקט לזרוס” של אלכסנדר המון, “אדום” של טים אווה ו”בית הפגישות” של מרטין איימיס (אני מטפחת תחביב חדש בדמות התעניינות בעידן הסובייטי). “סקייטבורדים בחינם (זכרונות מילדות פוליטית)” של סעיד סיירפיזדיי, “ברוקלין” של קולם טויבין, “שגיאות קטנות” של ג’ון באנוויל/בנג’מין בלאק, “יותר מדי אושר” של אליס מונרו (כמובן), ו”חציית קיץ” של טרומן קפוטה.

פחות טובים/מאכזבים: “אבירי הדרך” של מייקל שייבון, “בית גדול” של ניקול קראוס, “גן העדן” של המינגוויי, התרגום החדש של פראני וזואי (יש דברים שלא כדאי כנראה לקרוא שוב/אחרי גיל מסוים).

ממש גרוע: Freedom של ג’ונתן פראנזן. כתוב כמו מנשר פובליציסטי ולא כמו ספרות. דמויות איומות.

בשום אופן לא הצלחתי לקרוא, וכנראה חבל: “נערה עם שיער מוזר” של דייויד פוסטר וואלאס. אולי בעתיד.

יוצאת וחוזרת אליו מדי כמה זמן: היומנים של וירג’יניה וולף (“חירות של רגע”).

 

מוצ”ש, הפגנה. השגרה המסתמנת אצלי מזה שלוש הפגנות כבר היא שאני הולכת קודם כל לאוגנדה – לשתות קפה, להגיד שלום לאיתמר ולהבטיח שאני אטעם מהחומוס שלו בפעם הבאה, ובפעם שעברה קניתי גם דיסק (רוצי בובה המשמח); הפעם אני עוצרת לשתות קפה בנוקטורנו. עוד שגרה היא שלפני כל הפגנה, כשאני מגיעה לגן הסוס בסביבות השעה 20:00, אני אומרת לעצמי, טוב, נו, לא יהיו כאן יותר מ-200-300 אנשים. בשעה 21:00 כבר אי אפשר לזוז מהצפיפות, וגם אם ההפגנה אתמול היתה קטנה יותר משתי הקודמות, עדיין היו בה כמה אלפים. זה לא הזמן להתייאש. זה מאבק ארוך ויהיו הרבה עליות וירידות וצריך אורך רוח ואורך נשימה. אולי דווקא בגלל שהיו הפעם פחות אנשים יכולתי לראות המון פרצופים מוכרים. בפעמים הקודמות זו היתה פשוט מסה גדולה של המונים. אני הולכת קרוב למתופפים של המהפכה – שמונת המתופפות והמתופפים של סולידריות שייח ג’ראח (כולל ההוא שהיה פעם בלהקת דליילה). כל מהפכה צריכה קצב משלה. זה תמיד מזכיר לי את אמה גולדמן שאמרה שאין לה שום חפץ במהפכה שהיא לא תוכל לרקוד איתה. אני פוגשת את אמיר ב. אחרי המון זמן שלא נתקלנו אחד בשנייה וכיף לעמוד ולפטפט איתו לאורך רוב העצרת. פאנקיסטית בשיער ורוד ופירסינג בפנים מחלקת פתקים שמזמינים לפלוש בתום העצרת לבניין הנטוש של סולל-בונה ברח’ קינג ג’ורג’. זה אחד הבתים הנטושים האהובים עליי בעיר – הוא בניין יפהפה דווקא בגלל הצניעות והאיפוק האלגנטיים שלו. כבר לא בונים בניינים כאלה היום, הכל נובו-רישי מגעיל. המצב הירוד והמדורדר שלו לאורך השנים הוא כאב לב. סולל-בונה זה גם סמלי. אבל אני לא יודעת עדיין איפה אני עומדת ביחס לסקווטינג. אני מחבבת את הרעיון – פאנק וכל זה; אבל אני גם קצת אמביוולנטית ומהססת. יש הרבה דברים בכל המאבק הזה שאני עוד לא יודעת איפה אני בדיוק עומדת לגביהם. המחאה הזאת מרגשת אותי מאוד, ברור, ואני מחבבת את דפני ליף למרות, ואולי בגלל, שהיא גיבורה אקראית. אמרתי למוסה לפני כמה שבועות שדפני ליף היא כמו נוורמיינד של נירוונה: האירוע שפתח את הסכרים, שפתח את השער בבעיטה לתוך המיינסטרים. אבל היו את אלה לפניה שסללו לה את הדרך – כמו עשרות הלהקות שסללו את הדרך לנירוונה. אני חושבת על ויקי קנפו ואיילה סבאג, וכמה שהלב שלי איתן. פעמיים-שלוש בשבוע אני עוברת לפנות ערב דרך המאהל, כי זו לא סטייה גדולה ממסלול ההליכה שלי ברגל מהעבודה הביתה, וזה מרתק לעבור כל פעם ולשמוע את חילופי הדברים ולראות את האנשים במקום. אני מרגישה שהמאהל הזה הוא “שלי”. זו הקהילה שלי. לא הייתי ברוטשילד וזה לא כל כך מעניין אותי. המהפכה היום היא כבר כל כך הרבה יותר גדולה מכל אחד ובכלל מסכום חלקיה. המהפכה היא זרם אדיר שמשתנה כל הזמן. אני נזכרת באמרה של וולט וויטמן – וויטמן הוא כזה משורר של מהפכה! – “האם אני סותר את עצמי? בסדר גמור, אני סותר את עצמי. אני עצום, אני מכיל המונים”. הזרם הזה הוא עצום עכשיו. אני מרגישה הכי טוב פשוט להתבונן ולצפות בו מהצד. מתוך אהבה, מתוך סקרנות, מתוך רצון טהור לראות איך הוא יתפתח. Observe. Absorb, כמו שאומרת המורה שלי ליוגה במהלך התירגול בישיבות הקצרות שבין האסאנות. על הצד השני של הפתק שמזמין לפלישה לבניין סולל-בונה הנטוש מודפס הפסוק מתלמוד בבלי מסכת מגילה כ”ו עמ’ א’ (אני כל כך בורה בזה): “אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינן שלהן”. אני אומרת לאמיר מה אני חושבת שהמשמעות של הפסוק הזה, ונזכרת בשיר של אלמוג בהר:
אין משכירין דירות בירושלים
ואין שוברים חומות בתוך הלב
ואין מקצרים בשל ספק את הידיים
גם אם גלותן הינה כאורך הכאב
ואין שמחין על טעויות מן השמיים
ואין אדם רשאי למחוק פני אוהב
ומי שלא מחכה את כל הבינתיים
אינו יודע דבר על חוכמתו של הַרַעֵב
ואין שולחין גלויות כתובות במים
אלא אם כן הדואר הוא הלב
ואין רואים אחד מתוך השניים
אלא אם כן העין היא כאב

” כל אדם חייב להתייחס אל עצמו, ברמה כלשהי, כאל נקודת הייחוס לנורמליות; חייב להניח שהתודעה שלו-עצמו אינה, ולא יכולה להיות, אטומה לגמרי להבנתו. אולי זה מה שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו מדברים על שפיות: שלא משנה מה המוזרויות הפרטיות שלנו, שאנו מודעים בהחלט לקיומן – אנחנו לא הרשעים בסיפורים שלנו. למעשה, ההיפך הוא הנכון: אנחנו ממלאים אך ורק את תפקיד הגיבור, ובתוך בליל הסיפורים של אנשים אחרים, עד כמה שהסיפורים האלה נוגעים לנו בכלל, אנחנו אף פעם לא פחות מהירואיים. “

 (Teju Cole, Open City –)