מה בסך הכל ביקשתי, קצת אותנטיות? ג’ק המסכן, שכל חייו חיפש אחרי אותנטיות – אחרי הקול המדויק ביותר, אחרי המנגינה הנכונה, אחרי הקצב המושלם וכל הג’אז הזה; ג’ק, שאת הספר פורץ הדרך שלו עיבדו לסרט שנראה כמו 136 דקות של סרטון פרסומת לאמריקן אפרל; ג’ק, שהייתי נותנת את האונה הימנית והכליה השמאלית כדי לכתוב כמוהו; כמה אירוניה צריכה להיות כדי שאחרי אינספור סרטי מסע, סרט המסע שנעשה על-פי הספר שלו – הספר שהוא הסמן המגדיר את כל ספרי וסרטי המסע באשר הם – יצא כל כך מדולל ומלוקק? הרבה יותר מדי מסוגנן ומיופיף, חף מכל חספוס, גולמיות וגרעיניות, שהם בדיוק הדברים שג’ק חיפש אחריהם בנואשות כל חייו.

וזה לא שאי אפשר לעבד את רוח הביט לסרט – העובדה היא שלפני שנתיים או שלוש יצא Howl, על היצירה הגדולה לא פחות של אלן גינסברג, וזה היה סרט מסעיר ומרגש על היצירה ועל יוצרה. הוא הרגיש נכון ואותנטי, לא כמו הסרט הנוכחי, עם השחקן הראשי שלו שנראה כמו גולם גמור בתפקיד סאל, כלומר בתפקיד ג’ק עצמו. סאל, סאל פרדייז, שבספר הוא כל כך מתוק ושברירי וחשוף ופגיע, כמו ג’ק בחיים, כנראה. מזל שלפחות הדמות של דין מוריארטי (ניל קסדי במציאות), שהיא הציר המרכזי שאליו מתנקזות כל הדרכים, מעבירה את הכריזמה המחשמלת שלו, זו שבזכותה כולן וכולם – כולל אלן גינסברג וכולל ג’ק עצמו – התאהבו בו עד כלות. חבל רק שלשחקן שגילם אותו היו שיניים הרבה יותר מדי לבנות, באופן שהוא מעל ומעבר לטבעי, אבל ככה זה בסרט פרסומת. בניגוד לספר, שבו ג’ק הפך את דין מוריארטי – הארצי, הפגום, הדפוק – לאימורטלי.

וכל הנופים האלה, גלויות אמריקנה מושלמות שמרוב שהן מושלמות השאירו אותי אדישה לגמרי. רק בסוף הצלחתי להתרגש באמת, אבל זה לא מפתיע כי זה קרה בקטע שהוא למעשה חיצוני לספר ולסרט והוא הקטע שמראה איך (לפי כל המיתולוגיות) ג’ק כתב את הספר, כשהוא מחבר דפי נייר למגילה אחת ארוכה, זו המגילה המקודשת, שנראתה בעצמה כמו הדרך שעודנה נפקחת לאורך, נמתחת לאופק, משחיל אותה למכונת הכתיבה ומתחיל לתקתק בכל הכוח וללא הפסקה, מתודלק בבנזדרין, מוצא את הקול הנכון, את הקצב המושלם, את המנגינה המדויקת.

זו לא כתיבה, זו הקלדה, אמר על זה טרומן קפוטה, אבל לטרומן היה הכישרון שלו וגם הבעיות שלו. מה שמסעיר באמת בכתיבה של ג’ק זה שלמרות שהיא נראית כמו פרוזה היא נקראת כמו שירה. זה הולך לאיבוד לפעמים בתרגום, והלוואי ויגיע היום שבו מישהו יתרגם לעברית את השירים של ג’ק והלוואי שהמישהו הזה יהיה משורר, כי אפילו כשקוראים בקריאה דמומה את הפרוזה המקורית והדחוסה של ג’ק, לא כל שכן בקול רם, אי אפשר שלא לשמוע את הצלילים ואת הקצב ואת המנגינה:

 “So in America when the sun goes down and I sit on the old broken-down river pier watching the long, long skies over New Jersey and sense all that raw land that rolls in one unbelievable huge bulge over to the West Coast, and all that road going, and all the people dreaming in the immensity of it, and in Iowa I know by now the children must be crying in the land where they let the children cry, and tonight the stars’ll be out, and don’t you know that God is Pooh Bear? the evening star must be drooping and shedding her sparkler dims on the prairie, which is just before the coming of complete night that blesses the earth, darkens all the rivers, cups the peaks and folds the final shore in, and nobody, nobody knows what’s going to happen to anybody besides the forlorn rags of growing old, I think of Dean Moriarty, I even think of Old Dean Moriarty the father we never found, I think of Dean Moriarty.”

 לא לחינם היה זה ג’ק שטבע עבורם את השם “ביט”.

חופש פסח ואני נמלטת מעיר אחת לעיר שנייה. צפוף ופקוק בכל מקום, אבל על גשר לה גווארדיה עיר המפלט מקדמת את פניי בריח ים משכר, ובנייני הכרום והזכוכית משקפים את מסע העננים בשמיים. המסע הרגלי שלי מכאן לתוככי העיר עובר דרך בנייני הכוח שלה אבל מסתיים בפוסט-אפוקליפסה שהיא רחוב אלנבי. הבניינים ברחוב הזה מעידים שהקטסטרופה כבר התרחשה, אבל גם במצבם הפוסט-טראומתי הם משמרים לא מעט מזוהר עברם. ברחוב הירקון הבתים הישנים והנמוכים אכולים ומתפוררים מקצף גל ועננה ומלח ויוד והחצרות מוזנחות.  אני יושבת בקפה שלג (בדרך אל הים) וצופה אל שני הדקלים באופק ופרוסת הים שבקצה הרחוב שאליהם מובילה הגאולה, גאולה ים תיכונית ובית קפה לבנטיני שדומים לו נמצאים בוודאי גם ביפו, ביירות, אלכסנדריה, תוניס, אלג’יר. אני שותה קפה ובוהה בצמרות העצים המתנועעות ברוח. הרחק מההמון הסואן ברחוב קינג ג’ורג’ מוביל טשרניחובסקי אל גן מאיר מעברו השני, ואני חוצה אותו מתחת לפיקוסים הענקיים וחושבת על זה שהחשיפה הכמעט יחידה שלי לטבע היא דרך טבע עירוני בלבד.

באחד מימי שלישי האחרונים מוסה אסף אותי בערב ונסענו צפונה לקיבוץ. מהנסיעה הזאת אני זוכרת את כביש שש חותך דרך הצפיפות של מרכז הארץ וקלקסיקו בנגן הדיסקים. בלילה התחיל לרדת גשם שוטף והוא דפק ודפק על גגות הקיבוץ ואני התכרבלתי עמוק בתוך השמיכה החמה בספה הנפתחת שעודד ואסתר, בני דור הוותיקים, הציעו לי. בבוקר חיבקתי את כוס הקפה בחוץ, עם ריח האדמה והגינות הרטובות, שמיים תכולים לבנים ואוויר פריך מניקיון. נסעתי עם מוסה לראות מרבדי תורמוסים פורחים בסגול, כלניות אחרונות שסיימו את פריחתן, חוטמיות זיפניות, פשתה ואחירותם. חצינו ברגל שדה חיטה ומוסה אמר שאיוושת הרוח בשיבולים היא הצליל המושלם בעולם. לפני כן עצרנו לקפה בקניון המסחרי שבעיר המחוז ובזמן שמוסה עבד על הלפ-טופ ואחר כך הלך לפגישה, אני ישבתי ובהיתי בצלע ההר המוריק שממול ובנערות הפרובינציה היפות והעצובות, שכמו בית הקפה הרשתי הזה היו חפות מכל פוזה אורבנית. אז הבנתי עד כמה אני לא מכירה בכלל את הארץ הזאת ואת תושביה, כי בין שתי הערים שבהן אני מסתובבת, שתיהן לא מייצגות כלום.

ביום שישי בצהריים אחרי שחזרתי הלכתי לאוגנדה, כי ניגנו שם כמה להקות בצהרי היום וזה משהו שלא עשיתי המון זמן. זה היה החמסין הראשון של סוף החורף אבל בסמטה המוצלת עדיין היה קריר ונעים והיו הרבה אנשים והפתיע אותי שיש עוד פרצופים שאני מזהה. האוריונז ניגנו סרף מעולה. הם קרויים אולי על שם קבוצת כוכבים, אבל הם באים מהים, כך הם אומרים. בפינה הזאת של הים התיכון הגלים רדודים אבל החלומות גבוהים, ואין כמו לשמוע סרף בעיר שיש בה רק הרים.

המוכר ב”אוזן השלישית” הגדיר את החדש של ניק קייב כ”רגוע”. זה המוכר החביב עליי שם, יש לו שיער מאפיר ומשקפיים שבאות עם הגיל (והשיער המאפיר) וקעקועים על הזרועות. בימים אלה אני מטפחת משיכה חדשה לגברים בשלים, חלפו סופית הימים שבהם גברים צעירים היו עושים לי את זה. אני יודעת שאני לא היחידה שהמוכר הזה חביב בעיניה, אם לשפוט לפי הצעירות ההיפסטריות שנתלות לו על הצוואר. אבל אני סוטה מהנושא. אני הייתי מגדירה את האלבום החדש של ניק קייב כ”ענוג” – כמובן, ככל שבלדות רצח ויקטוריאניות יכולות להיות ענוגות, ועל אף שלא כל השירים באלבום הם בלדות רצח. אבל זו האווירה הכללית. באוזניי זה אלבום יפה מאוד. הוא נע בין, כאמור, בלדת רצח שהיא Jubilee Street, הרהור על תרבות הפופ ומצבה של האנושות ב-Higgs Boson Blues, ומטא-שירה, כלומר שירים על היצירה הפואטית והאמנותית שלו, ב- Finishing Jubilee Street ו-Push the Sky Away. בבוסון היגס בלוז קייב כורך יחד את החלקיק הפיזיקלי יחד עם רוברט ג’ונסון, לוציפר, האנה מונטנה ומילי סיירוס, כדי לומר משהו (כנראה) על העסקה השטנית שעושה האנושות כשהיא מתיימרת לגעת בחלקיק האלוהי ועל האסון שעסקה כזאת תמיט על ראשה. בשיר אחר הוא עוסק במיתוסים ואמונות כגון אלוהים, בתולות ים ואהבה.

יש משהו מינימליסטי במוזיקה של קייב הפעם. על רקע של לופים אלקטרוניים רפיטטיביים, כלי מיתר עדינים ומלודיות יפות מאוד, כמה שירים נשמעים כמעט על גבול הספוקן וורד. אגב, הרעיון של ניק קייב עושה ספוקן וורד יכול להיות מבריק: לנצח דרמה קינג, אין ספק שהוא יהיה מרתק. יכול להיות שהחריגה מרוק הגיטרות האגרסיבי יותר המאפיין את האלבומים הקודמים של קייב היא תוצאה של עזיבתו של מיק הארווי, הגיטריסט והשותף המוזיקלי הבכיר שלו עוד מימי ה- Birthday Party. באלבום הזה משתתף וורן אליס, שותפו של קייב לכתיבת פסקולים קולנועיים (“ההתנקשות בג’סי ג’יימס בידי רוברט פורד הפחדן”, “ארץ יבשה”), ומשהו מהאווירה הסינמטית נמצא גם כאן. אבל בעצם שוב, קייב הוא תמיד דרמטי. כך שגם אם הוא “רגוע” יותר, כמאמר המוכר באוזן, זה עדיין אלבום ניק קייב מובהק. מהאזנה להאזנה הוא כובש את מקומו אצלי לצד האלבומים הקלאסיים שלו שאני הכי אוהבת (The Good Son ו-Let Love In).

ויכול להיות שהנמכת הטונים והאגרסיות גם הם חלק מסממני הגיל. כמו כולנו, גם קייב הוא כבר לא הנער הצעיר שהיה פעם. אפשר לראות את קו השיער הנסוג שלו ואת הקמטים. אפשר לראות את חדר העבודה המסודר שלו, דמוי משרד, ואת החותמת המשרדית המעטרת את מילות כל שיר: NICK CAVE והתאריך שבו נכתב השיר, במכונת כתיבה. בימים אלה ניק קייב הוא פקיד רוקנ’רול מסודר. אני מחבבת את ההתבגרות הזאת. ויש מצב שהסטיילינג שלו בבגדים – חליפות מחויטות בלבד – משפיע גם עליי. בימים אלה אני משתדלת שלא לצאת מהבית אלא בחצאיות ובשמלות מחויטות בלבד. זה הגיל.

אחרי ההתפרקות של ה-Birthday Party בלונדון ב-1983, הצטרפו מיק הארווי ורולנד ס. הווארד לחבר נעוריהם מימי מלבורן העליזים, בחור רזה וגרום בשם סימון בוני, כדי להקים את Crime and the City Solution. קייב הקים במקביל את ה-Bad Seeds, ובמובנים רבים – חברים ששתי הלהקות חלקו דוגמת מיק הארווי, המעבר של שתיהן לברלין, ההצטרפות של מוזיקאים מאינשטורצנדה נויבטן (או איך שלא מבטאים את שמה) לכל אחת משתיהן – בליקסה ברגלד לזרעים, אלכסנדר האק לפשע – שתי הלהקות הפכו ללהקות-אחיות. אלא ש-Crime איכשהו לא זכתה להצלחה ולהכרה שהזרעים הרעים זכו להן, וחבל. היא פעלה עד 1991 ואז התפרקה.

נזכרתי ב-C&CS כשראיתי לפני כמה חודשים בסינמטק עותק מחודש של “מלאכים בשמי ברלין”, לרגל 25 שנה לצאתו לאקרנים. וים ונדרס תמיד אהב את שתי הלהקות האלה, והן חלק בלתי נפרד מהמרקם האורבני האפור והמתפורר של ברלין בסרט, על תחושות הסכנה, הניכור והתלישוּת המקדימות רק בשנה או שנתיים את נפילת החומה. יש בסרט סצינה במועדון אפלולי שבו מופיעה Crime and the City, והמוזיקה הגרומה, הזוויתית, הדוקרת והשורטת שלה יחד עם התנועות המתפתלות של סימון הרזה, גרמו לי לחשוב שלא זכרתי שככה נראה ניק קייב בצעירותו, אם כי מצד שני הוא נראה דומה. כשכמה סצינות לאחר מכן אכן נראה ניק קייב בהופעה במועדון דקדנטי אחר בברלין, הבנתי שגם אני הזדקנתי ב-25 שנים מאז הפוסט-פאנק והניו-ווייב והאייטיז הקודרים, והזיכרון שלי נעשה מחורר.

כל ההקדמה הזו באה כדי לומר שבימים אלה חזרה  C&CS לפעילות. לקראת סוף השנה שעברה היא הוציאה אלבום אוסף נהדר שנושא גם שם נפלא – History of Crime: Berlin 1987-1991. קריים אנד דה סיטי יצאה גם לסיבוב הופעות, מגובה בלא אחר מדייויד יוג’ין אדוארדס. הוידאו-קליפים מלמדים שהוא הצטרף כגיטריסט נוסף, אבל בשל האיכויות הקוליות הדומות, הדימיון בסגנון המוזיקלי וצורת השירה – הייתי נותנת הרבה מאוד כדי לראות ולשמוע את אדוארדס שר לפחות כמה מהשירים של C&CS. אני חושבת שבימים אלה אמור לצאת האלבום החדש של Crime, שנקרא American Twilight.

אם מדברים על דייויד יוג’ין אדוארדס, האלבום האחרון של Woven Hand, שיצא לפני כמה חודשים, הוא ככל הנראה הכבד ביותר של ההרכב (המשתנה) עד היום – גראנג’י על גבול המטאל. The Laughing Stalk, הוא נקרא, ולפחות מבחינת המילים הוא עדיין משוטט באותן טריטוריות מוכרות של דייויד יוג’ין אדוארדס. בכלל, אני חושבת שאם יש משהו משותף ומאחד לכל הדמויות שמאכלסות את הנוף המוזיקלי שלי בימים אלה – אדוארדס, קייב, סימון בוני, ג’פרי לי פירס – הם כולם אנשים שאין שום דרך אחרת להגדיר אותם אלא כאנשים שמצויים בחיפוש רוחני (מי מהם שבחיים).

אבל בינתיים אני מעדיפה לחזור למלבורן ולסצינת הפאנק שלה. Slug Guts עושים מוזיקת פוסט-פאנק שנשמעת כמו הכלאה של ה-Birthday Party ו-Gun Club: שתי להקות שיש ביניהן רק דרגה אחת של הפרדה והיא נקראת קיד קונגו פאוורס. לא חשוב; מה שחשוב זה ש-Slug Guts (בתרגום חופשי משהו כמו “מעיים שפוכים”, כי אין כמו טוּב הטעם של פאנקיסטים) הם שישייה קשוחה שלא לוקחת שבויים (ומי שמתפלא על זה שבמלבורן המרוחקת היתה וישנה סצינת פאנק משגשגת, כנראה לא שמע אף פעם על סצינת הפאנק של ניו זילנד, שהתרכזה סביב הלייבל בעל השם המקסים The Flying Nun). אני חושבת שגם בעניינם אני חייבת תודה להמלצה של יאיר יונה, כי כשנוגעים בכל הכפתורים המדויקים שמפעילים אותי, מגלים שבסופו של דבר אני אשה מאוד מאוד צפויה.

יש כותבים של כותבים. כותבים שכל אדם כותב רוצה לכתוב כמוהם. קרואק, בוקובסקי, בולניו הם רק כמה מהשמות שעולים לי בראש, ועכשיו, כשקראתי את תומס וולף, אני יכולה לצרף גם את שמו לרשימה. “הנער האבוד” הוא נובלה יפהפיה על אובדן – אובדן של אח אהוב, אובדן הילדות, אובדן הזמן, אובדן הבית והמשפחה. ארבעה חלקים יש בנובלה, כשבכל אחד מהם נקודת המבט היא אחרת, על-פי הדובר בכל חלק. החלק הראשון מנסה לחדור אל תודעתו של גרובר, הנער בן ה-12, שעבורו קפא הזמן מלכת בגיל הזה, ורק בחלק הרביעי, החותם את הנובלה, יתברר כי הדובר הוא בעצם יוג’ין, האח הצעיר, שהיה בן 3 או 4 במותו של גרובר, והוא שמנסה לחזור בעקבות הזמן האבוד אל העיירה ואל הבית ואל החדר שבהם התרחש אז הכל, רק כדי לגלות – כשם ספר אחר של וולף – שאינך יכול לחזור הביתה.

“אור בא והלך ובא שוב”, כך נפתחת הנובלה, והמשפט הזה הולך ובא וחוזר שוב, באופן מהפנט, לאורך כל הספרון. זו התנועה של הזיכרון שהיא כמו התנועה של האור שהיא כמו התנועה של הזמן: כמו סימן האינסוף שנע הלוך וחזור ויוצא וחוזר שוב ושוב אל אותה נקודה, בתנועה אינסופית, שאין לה התחלה או אמצע או סוף.

“והאור שבא ומשתנה ושעתיד לחזור תמיד, וכל דבר שבא והולך ומשתנה בכיכר ועדיין עתיד להיות כשהיה. הנה גרובר הזקן, כמעט בן 12 שנים, והנה הכיכר שלעולם אינה משתנה, הנה גרובר, הנה החנות של אביו, והנה הזמן.”

בחלק השני של הנובלה הדוברת היא האם, ורק בחלק השלישי, שבו הדוברת היא האחות, אנו למדים כיצד גרובר מת. כבכל מוות חסר פשר, חסר כל צדק, שרירותי ואכזרי, גם כאן נשאלות השאלות שאין עליהן תשובות, כשהלן תובעת מיוג’ין: “קורה שיש לך הרגשה משונה – כשאתה מנסה להבין את הדברים האלה? אתה הלכת לקולג’, אתה אמור לדעת את התשובה – הייתי רוצה שתספר לי אם אתה יודע. אתה יכול להבין את זה? אתה יודע את התשובה? כי אם אתה יודע, אני מבקשת שתגיד לי…”

אבל אין תשובה, וכל מה שיש הוא שיר קינה, אלגיה, על הזמן שחולף, על שבריריותו של הזיכרון. “זה היה כל כך מזמן, אבל כשאני חושבת על זה הכל חוזר אליי, כאילו זה קרה אתמול. בינתיים כולכם או שמתתם או שגדלתם והלכתם לדרככם, ושום דבר כבר לא כמו שהוא היה אז. אבל כולכם הייתם שם איתי באותו בוקר, ובטח אני אמורה לזכור איך נראו האחרים, אבל איכשהו אני לא זוכרת. לעומת זאת אני עדיין רואה את גרובר בדיוק איך שהוא היה, איך שהוא נראה באותו בוקר כשחצינו את אינדיאנה, לאורך הנהר, בדרך ליריד.”

הפרוזה של של וולף היא פרוזה צלולה ומסוגננת וקפואה כבדולח, כזיכרון שקפא בנקודת זמן אחת. היא יפהפיה בניסיון ההירואי שלה לתאר מילולית את ההיעדר, את החלל (כמה יפה בהקשר הזה דו המשמעות של המילה בעברית) שמשאיר דבר מה אחריו. “וזכרתי איך אחרי הצהריים היה מתחמם בחוץ, ואיך הייתי מרגיש אז איזה היעדר ואיזו עצבות עמומה אחרי הצהריים, אחרי שכולם הלכו. הבית נדמה בודד כל כך אחר הצהריים, ולפעמים הייתי יושב בפנים, על המדרגה השנייה במבואה, ומקשיב לקול השקט ולהיעדר של אחר הצהריים. הייתי יושב שם ומקשיב. הייתי שומע את בת השכנים מתאמנת בנגינה בפסנתר בשעות אחר הצהריים, ושומע את החשמלית עוברת בין גדרות של חצרות אחוריות במרחק חצי רחוב משם, ומריח את ריחן היבש והכבד של גדרות החצרות, ריחם של עשבים גסים ורתוחים ליד מסילת החשמלית בשעות אחר הצהריים, ריח זפת, ריח אדני מסילה יבשים ומבוקעים, ריח שפת מסילה שחוקה ומלובנת, ומרגיש את בדידותן של חצרות אחוריות בשעות אחר הצהריים ומרגיש את ההיעדר, ההיעדר שנותר אחרי שעברה החשמלית.”

כמו פרוסט ב”בעקבות הזמן האבוד”, גם וולף ב”הנער האבוד” הולך בעקבות הריחות שנושאים עמם זיכרונות. יוג’ין, האח הצעיר, הוא הדובר כאן והוא המספר בן דמותו של וולף. לוולף יש ספר נוסף בשם “הזמן והנהר”, ולשניהם, כידוע, אי אפשר לחזור פעמיים. כל מה שנותר הוא רבדים של משמעות שרק הזמן מיייצר – יוג’ין נזכר איך בילדותו היה גרובר צוחק על לשונו הכלואה וחוסר היכולת שלו להגות נכון את שמו. לימים הפך יוג’ין לסופר, והוא שמספר את סיפורו של גרובר. ראוי לציון ההדפס המופיע על כריכת הספר, של נטע חמו, בו נראה נער צעיר מטיל צל ארוך שנדמה כאדם מבוגר. זה הצל הארוך שמטיל הנער האבוד על אחיו ששרד אחריו, זה גרובר שקפא בזמן בגיל 12, הגיל המבוגר ביותר שהגיע אליו. זו העיירה הדרומית הקטנה שטופת אור השמש והצללים הארוכים, בכיכר המרכזית שלה שאת כל בעלי החנויות שלה הוא הכיר, גרובר שהיה בנו של סתת מצבות, שהופך בתיאור מקדים מבשר רעות ומצמרר ל”אבן בפתח חנותו של אביו”.

“ואור בא והלך ובא שוב – אך שוב לא כדרך שבא והלך ובא לפנים. הנער ראה את קווי המתאר של הצורות המוכרות וידע כי הן הוות כפי שהיו מעולם. אך משהו הלך ואיננו, ומשהו בא שוב. הוא ידע רק כי משהו אבד – ומשהו נמצא לעולמים.”

 “וכל הדברים האלה ניחנו במין חיים, והם כמו מחכים בדריכות, הכי חיים והכי דמומים.”

התרגום המוקפד ללא דופי של עודד וולקשטיין מעביר ללא רק את השפה אלא גם את הקצב והמנגינה האיטית, המדודה, העצורה והמאופקת של כתיבתו של וולף, ועושה חסד עם הנובלה המופלאה הזו שהיא כל כולה ובעצמה חסד ענק, וטומנת בחובה אובדן נוסף, זה של תומס וולף עצמו, שמת בגיל 38 בלבד, ב-1938.

“כי הכל ישוב ויבוא, והרגשתי שלו יכולתי לשבת שם על המדרגות פעם נוספת בהיעדר, ההיעדר של אחר הצהריים, יכולתי להחזיר את זה. וזה יבוא וילך ויבוא שוב עד שזה יחזור אליי, יחזור אליי ויהיה שלי ואוכל לזכור את מה שראיתי והייתי, כשאורו של הזמן עוד האיר לפניי ואלף חיים הדהדו אפופי צללים – זכר בית אחד, ואור השמש, חודש אפריל, והעונות החולפות עם תנועת הצללים, רכבת, נהר, בוקר וגבעות הבית.”

The Lost Boy

אם יש משהו שאני מצרה עליו באלבומים האחרונים של קלקסיקו זו ההתמקדות בבלדות שקטות ועצובות והמחסור הבולט – לעומת האלבומים המוקדמים של הלהקה – בקטעים אינסטרומנטליים שנעים בין פסקולי מערבונים, מוזיקת סרף, נגיעות של ג’אז, אלקטרוניקה ושאר אפקטים מעניינים. אפשר לקרוא לזה געגועיי לדין מרטינז*; הגעגועים האלה מובילים ל-Guano Padano, שלישיה איטלקית שכוללת את אלסנדרו סטפאנה בגיטרות, דנילו גאלו בבס וזינו דה רוסי בתופים. ג’ואי ברנס מקלקסיקו אמר שגואנו פדאנו היא המקבילה המוזיקלית להכלאה סינמטית אפשרית בין פליני, ליאונה, ג’רמוש וסופיה קופולה. אני הייתי מוסיפה גם את טרנטינו, אבל זה כבר די נדוש.

השוואה מתבקשת נוספת היא לפרויקט “רומא” של דיינג’רמאוס וג’ק ווייט, בשל היותו אלבום מחווה לפסקולים הגדולים של אניו מוריקונה למערבוני הספגטי של סרג’יו לאונה. “2”, האלבום החדש (והשני, כמשתמע משמו) של גואנו פדאנו, נשמע גם הוא בבסיסו כמחווה כזו (וברשימת התודות אכן מופיע גם שמו של דניאל לוּפּי), אבל הוא גם מגוון יותר: לצד רצועות פסקולי-מערבונים-פיקטיביים (One Man Bank, El Cayote), ניתן למצוא כאן קטעים של פילם נואר (Lynch), קאנטרי (Bellavista, הכולל בנג’ו וכינור), סרף (Gran Bazaar), לאונג’ ואקזוטיקה (Sleep Walk, Miss Chan), ג’אז (Gumbo, Un Occhio Verso Tokyo שבהם תופסים קונטרבס ופסנתר את מקום הגיטרות המהדהדות הדומיננטיות), מריאצ’י (Zebulun) ומלנכוליה עצבובית (Nashville). מתוך 13 הקטעים באלבום 12 הם אינסטרומנטליים, ורק בקטע אחד מתארח בשירה מייק פאטון (Prairie Fire), שבלייבל שלו, Ipecac, יצא “2”. כך שזהו אלבום עם גוונים משתנים של מצבי רוח, ויש בו בעיקר תחושה, או אווירה, של עיירת ספר אמריקנית/מקסיקנית מתחילת המאה הקודמת.

אצלי האלבום הזה, וגואנו פדאנו בכלל, מקוטלגים כאמור לצד “רומא” ולצד קלקסיקו המוקדמים, אבל גם לצד האסטרוגליידס הישראלים (ההשוואה בין גראן בזאר ל-Guitar Cha Cha מתבקשת; האחרון הוא גרסת כיסוי ללינק ריי, מחלוצי מוזיקת הסרף לצד דיק דייל, שמיזרלו שלו חזרה מהמתים ב”ספרות זולה” של טרנטינו, ואם למישהו לא ברור הקשר בין מוזיקת סרף למוזיקה ים תיכונית – שיאזין לאסטרוגליידס), קרוזנשטרן ופארוחוד הישראלים-רוסיים, ומיטש&מיטש הפולנים. מוזיקת עולם זה לגמרי כאן.

עוד מהעולם הרחב: Badlands של Dirty Beaches, פרויקט של אלכס זאנג הונגטאי – קנדי ממוצא טייוואני. 8 קטעים ו-27 דקות של אלביס-שר-רוקבילי וריפים רוקנרוליים בסיסיים וגולמיים על בסיס לופים של מכונת תופים זולה. לא להאמין כמה שהחרא הפרימיטיבי הזה נדבק למוח. זה לא יישמע זר לכל מי שהתוודע בעבר לאסתטיקת הלו-פיי (נו-פיי תהיה הגדרה מדויקת אף יותר) של FACT, ובמיוחד ל“פרגמנטים רוקנרוליים” של צ’רלי מגירה. מעולה, בקיצור.

* כידוע (או שלא), קלקסיקו צמחה מתוך הרכב אינסטרומנטלי משובח בשם Friends of Dean Martinez.

החופש הזה עושה אותי עצלה. מאושרת, אבל עצלה – לפחות בכל הנוגע לכתיבה. ואולי זה קשור, מפני שכל עוד עבדתי כמו צמיתה בעבודה יומיומית תאגידית-משרדית, הייתי זקוקה לכתיבה כדי לייצר לעצמי מקום שבו אני חופשיה. עכשיו אני מאושרת כמו צדפה על זה שאני חופשיה, אבל צדפה כנראה לא זקוקה לכתיבה. טוב שלפחות חוש הסדר שלי מושיב אותי לכתוב, כדי לשמר ולו רק את הרציפות של דו”ח הקריאה החודשי.

המשכתי לקרוא ספרות צ’כית. אחרי “מהנדס הנפשות” של שקבורצקי קראתי את “לביאה קטנה” שלו, שבמסגרת של עלילה דמוית מותחן הוא מותח ביקורת סאטירית על חוגי הספרות והאינטלקטואלים המשתפים פעולה מרצון עם הצנזורה והמשטר הקומוניסטי בימים שלפני האביב של פראג, בתמורה למנעמים וכיבודים כאלה ואחרים. קראתי את “לגרגר זפת” של יאכים טופול שהוא מופע מרהיב של ספרות דמיונית הכתובה כריאליסטית, המתרחשת גם היא בדמדומי אותו אביב ודריסתו הגסה תחת מגף הדיכוי הסובייטי. קראתי את “חלמתי לך” המוצלח למדי של ג’ורג’ שפירו ההונגרי, שגם בו הסיפורים נעים בטווח הזמן שבין סוף מלחמת העולם השנייה ושלהי הקומוניזם והכיבוש הסובייטי.

אני חושבת שאפשר לומר די בבטחה שאני מחבבת ספרות פוסט-קומוניסטית. אני חושבת שדי ברור גם למה. הספרים האלה מתארים מצב קיומי של חיים תחת דיכוי מתמשך, ומשרטטים את אופציות ההתנגדות והמאבק, גם אם אלה מצומצמות להחריד. אלה חיים של גלות פנימית ודיסידנטיות כמצב תודעתי, הליכה נגד הזרם וסימפטיה לכל תרבות שוליים או תנועת אנדרגראונד, שוב, כמצב קיומי. זו האלטרנטיבה היחידה לחיים האפרוריים, החונקים, המוחקים את האדם כפרט ואת זכויותיו הבסיסיות, וכל זה בלי לדבר עוד בכלל על הדלות הכלכלית, החברתית והתרבותית. אלה הדברים שטופול דיבר עליהם פחות או יותר במסגרת המפגש של הקהל איתו ביריד הספרים הבינלאומי לפני כשבועיים-שלושה. במסגרת היריד הלכתי לשמוע גם את אנטוניו מוניוס מולינה, חתן הפרס השנה, והשאלה האחרונה שטל ניצן, המתרגמת שלו, שאלה אותו היתה על הלחצים שהופעלו עליו שלא להגיע לארץ ולא לקבל את הפרס. מולינה השיב באריכות על כך שהיה לו חשוב להגיע לכאן מפני שהוא רואה בישראל דמוקרטיה, שיש בה עיתונות חופשית, ושכל הוויכוחים וחילוקי הדעות והביקורת מתנהלים בה בגלוי ובשקיפות, וכמה זה חשוב וכו’ וכו’ וכו’. בשלב הזה הקהל נחלק לשניים: אלה שפרצו במחיאות כפיים סוערות ואלה שהתחילו לזוז בחוסר נחת (ונוחות) בכיסאותיהם.

שוּר אינאף, כמו שאומרים באמריקאית, למחרת בבוקר התפוצצה בקול רעש אדיר פרשת העציר X . אם יש משהו שאני אוהבת עוד יותר מאירוניה בספרים, זו אירוניה בחיים.

קראתי גם את “זה אני, אדיצ’קה” של אדוארד לימונוב הרוסי/אוקראיני, שהוא יומן ניו יורק שלו מאמצע שנות ה-70, אז נמלט מברית המועצות למערב, רק כדי לגלות שגם במערב לא הכל נוצץ ושהקפיטליזם לא בהכרח טוב יותר מהקומוניזם. לימונוב מתאר את החיים בתחתיות הביבים של הלואר איסט סייד על העניים, המהגרים, העקורים, המכורים, הזונות, הדחויים והנידחים החיים בו. בסגנון הכתיבה הבוטה שלו ובמשיכה שלו אל האשפתות והביבים הוא מזכיר קצת את בוקובסקי.

ולבסוף, קראתי את “פילבי הצעיר” של רוברט ליטל (שכתב את “חרוזים לסטלין” שחיבבתי). אני לא יודעת אם זה האופן שבו מאיר ליטל את דמותו של פילבי מכמה זוויות שונות דרך דוברים שונים, או העובדה (שוב) שקראתי את הספר בעיצומן של הרמות הבלתי-נתפסות בעוצמתן של הבחילה והשנאה שחשתי כלפי כל מה שהלך והתחוור לנוכח קטסטרופת העציר X – אבל ללא ספק חיבבתי מאוד את דמותו של פילבי. אני זוכרת שבסוף הסרט “החפרפרת” נשאל הסוכן הכפול מה גרם לו “לבגוד” ב”מולדתו” ולהעביר את נאמנותו לצד הרוסי, והתשובה שלו היתה שהמערב נהיה די גועלי.

וזה נכון. וזו גם הסיבה שאני מזדהה כל כך עם כל תחושות המיאוס והטינה והעוינות והניכור האלה. המדינה הזאת היא גועלית.

היה לי חשק עז ללכת לקנות דיסק. עם התשוקה הזאת התעטפתי במעיל וצעיף וכפפות ויצאתי אל מרכז העיר. היה קר, רק שש או שבע מעלות מעל האפס, ולא היו הרבה אנשים ברחובות למרות שהיה יום שישי. זה דווקא שימח אותי. נכנסתי לבית הקפה של עובד, שלמרות שהוא נמצא על קינג ג’ורג’ הסואן הוא קטן ושכונתי והכי נעים שיש, במיוחד בשלב שבו נמאס לי מבתי קפה סטודנטיאלים, היפסטריאלים, קומונאליים וכו’. עובד לא היה, אבל היו שני עובדים אחרים שלו, הבריסטה הצעיר הגבוה והטבח המבוגר, הנמוך והחייכן. לקחתי עיתונים וקפה והתיישבתי. היה שם זוג לא צעיר, כלומר בטח בגילי, עם כלב שחור גדול וחברותי שהשתטח על רצפת בית הקפה וכשכש באוזניים ובזנב. מהמטבח עלו ריחות של חביתה עם בצל והטבח הביא להם סלט קצוץ דק ולחם וטחינה סמיכה ואמיתית. אני הסתפקתי בקפה, עירסלתי אותו ובהיתי החוצה. ברקע היתה מוזיקה שנשמעה לי ערבית עם גיטרה ספרדית, אולי משהו מצפון אפריקה. חשבתי לעצמי שאני צריכה לקרוא את הספר של רפרם. צימצמתי עיניים ושקעתי באחת ממדיטציות בתי הקפה שלי. את האפור הרך בחוץ חצו מדי פעם כתמי צבע. הירוק של האוטובוסים החולפים. נערה עם שיער ורוד. נערה עם שיער סגול. צעיפים כרוכים לצווארי אנשים. כובעי צמר עם כיסויי אוזניים ופונפונים. אנשים מטיילים עם כלבים שעטופים במין שמיכה סקוטית משובצת. כמה זמן המקום הזה של עובד כבר קיים, אני מנסה להיזכר, ואיך זה שאף פעם לא כתבתי עליו. אולי דווקא בגלל שהוא כל כך קבוע ויציב וקלאסי ולא אופנתי. כשאני יושבת שם לפעמים בבקרים באמצע השבוע רוב הלקוחות הם פקידים ועורכי דין מהמשרדים שמסביב. עובד מכיר את כולם בשם ויודע איזו ארוחת בוקר להגיש לכל אחד מהם. הוא מדבר איתם על כותרות העיתונים ומשחקי כדורגל וענייני דיומא. הוא תמיד נראה לי כמו אחד מהפנתרים השחורים, או שאולי זו הקירבה לטעמון שמבלבלת אותי. אבל הוא באמת נראה כמו פנתר שחור, עובד. בינתיים נכנס עוד מישהו שנראה כמו אינטלקטואל צעיר, הוא מזמין קפה ומתיישב ופותח ספר. בחורה צעירה נכנסת בסערה ומטילה את עצמה בחיבוק על הבריסטה. זוגות, זיווגים. פעם, לפני המון זמן, כשרק התגרשתי, הפריע לי שכל העולם מסביב נראה כמו תיבת נוח מזויינת. היום אני אדישה לזה. וחוץ מזה רציתי לקנות דיסקים.

כל כך הרבה ימי שישי אפורים וקרים בצהריים בילית בחיפוש אחרי תקליטים ודיסקים לבלות איתם את השבת. עוד מגיל 15 או 16, ומתי זה היה, באמצע שנות ה-70, כשפיקדילי נפתחה ברח’ ש”ץ ובבן יהודה היו ספיר ורון-דלית, וגם רח’ ש”ץ וגם בן יהודה עוד לא היו מדרחובים ונסעו בהם מכוניות. שנים אחר כך את זוכרת את יום שישי הגשום ההוא, בחורף של 1993, שחמקת למצוא מחסה בפיקדילי ויעד התחיל לדבר איתך, יעד, שנמצא היום בבית המוזיקה ולפעמים את הולכת לשם, אבל אז הוא היה כל כך צעיר ועם תלתלים בלונדיניים עד אמצע הגב, כך שברור שהיה לך קראש עליו, וככה הוא מכר לך את כל הדיסקים של שנות התשעים שלך שמזמן כבר עברו לחדר של עומר כי מי יכול לשמוע את זה היום חוץ ממנו ומהחברים שלו שחושבים שאיזה מגניב זה שאמא שלו שמעה את הדברים האלה. או ימי שישי גשומים שהיית יוצאת מהעבודה – בתקופה שעבדת גם בימי שישי – והיית הולכת לקנות דיסקים של ג’אז בחנות של טאוור שהיתה אז ברחוב הלל. עופר עבד שם, ואחר כך הוא הצטרף ליורם בבאלאנס, במעלה רחוב ש”ץ, באלאנס שהחליפה בהתחלה את בית התקליט, שתי חנויות מעל פיקדילי, שעבדו בה אלי ויואב, ואז זה היה רק מסדרון צר וארוך ובקומה השנייה איזה בחור אנגלי (או סקוטי?) מכר תקליטי ג’אז, ולכן בחלון הראווה היה וילון קטיפה בורדו כמו בטווין פיקס וסקסופון גדול מוזהב והשלט Mo’ Jazz. אחר כך באלאנס עברה לחנות מרווחת יותר עוד שתי חנויות למעלה, וכשהיא נסגרה החליפה אותה מספרה ואז גלריה ואז מסעדה והיום יש שם מעדנייה.

כי ככה זה כשאת חיה בעיר אחת כל כך הרבה שנים, את מכירה את כל מוכרי התקליטים ואת כל השכבות הגיאולוגיות שלה, כמו שקף על שקף. את יודעת שמתחת למה שהוא עכשיו חנות הנעליים של שש – שש-שוּז כמו שקוראים לה בחינניות – היתה פעם חנות הספרים בית הלל של חוה, שהיתה הקשישה הכי מקסימה ומצחיקה שהכרת ותמיד אמרת שכשתהיי זקנה את רוצה להיות כמוה. וכשבן יהודה עוד היה כביש עם מכוניות ולא מדרחוב, היתה שם חנות ספרים בשם פרידמן בקומה השנייה של הבניין שיש בו היום את חנות הפרחים, והיו שם ספרי אמנות שלא יכולת להרשות לעצמך בדמי הכיס שלך כתיכוניסטית, וייחלת ליום שבו יהיה לך אוסף גדול של ספרי אמנות. ובסמטה הקטנה שליד, להרף עין קצר לפני כמה וכמה שנים, דודו שגם עבד עם יעד בפיקדילי פתח את פרוזאק, שהיתה חנות הדיסקים הכי קטנה בעולם. היום הוא עובד בתו השמיני. וכשאת עולה מרח’ שמאי לרח’ הלל, את יודעת שבמה שהוא היום סטודיו לאיפור ולפני כן חנות הנעליים שופרא, היתה פעם חנות הגלידה של בן אנד ג’רי. כמו שלפני נאדי היה קפה בלייזר. ולפני קפה בצלאל היתה חנות נעליים וחנות מכשירי חשמל וקפה קטן אחר שאת השם שלו את כבר אפילו לא זוכרת, אולי פשוט קראו גם לו קפה בצלאל. ובכל פעם שאת עוברת ברחוב נרקיס את זוכרת שבצריף האבן הקטן בחצר האחורית של בית התפילה הבפטיסטי היה הגלגול הראשון של קפה פרדיסו, זה שהחרדים זעמו ומחו והפגינו מולו כל שבת בצהריים. זה היה כבר אחרי ההפגנות הגדולות של פתיחת בתי הקולנוע בשבתות, בימים שהסינמטק עוד היה בבית אגרון וכמה סרטים ראית שם כשהיית בתיכון ובתחילת הצבא.

בסופו של דבר, את חושבת, כשאת מתהלכת בצהרי שישי אפורים וקרים בדרך לקנות דיסק, וכשיחד איתך הולכות עוד חצי מיליון רוחות רפאים וזה לא מפריע לך, רוחות רפאים יכולות להיות דווקא חברה נעימה מאוד, במיוחד בימי חורף סגריריים – מה זה משנה באיזו עיר חיית, כל עוד היא היתה מספיק גדולה כדי לספק לך חנויות תקליטים וחנויות ספרים ובתי קולנוע ובתי קפה. ערים גדולות, בסופו של דבר, הן ממילא כמו תלים של נמלים, מה כבר ההבדל הגדול בין תל אחד למשנהו ובין הנמלים האלה לנמלים האחרות. זה רק עוד תל של נמלים.  וככה את מגיעה בסוף לתו השמיני, ומוצאת את מה שבאת בשבילו: את Badlands של Dirty Beaches.

בדיוק סיימתי לקרוא את “אימרות משפחה” של נטליה גינצבורג. זו לא רק הכתיבה הלאקונית והמאופקת של גינצבורג שטוענת את הרומן הזה בכוח רגשי רב, אלא גם ההנחה המובלעת בו  שמה שמכונן יחסי משפחה אלה לא הגנים או קשרי הדם או הסביבה שבה חיה המשפחה, אלא השפה שקושרת בין חבריה. והשפה שקושרת ביניהם היא שפה פרטית, או כפי שנקרא הספר הזה בתרגום הישן שלו, לקסיקון משפחתי. מה שקושר בין אחים, ובין אחים לבין הוריהם, זה האופן שבו הם מספרים שוב ושוב ושוב אותם סיפורים ואנקדוטות משפחתיות, שלמרות שכולם כבר שמעו אותם מיליון פעם, לא רק שחוזרים עליהם שוב אלא חוזרים עליהם מילה במילה. זה כמו ריטואל. וכמובן, יש את כל מטבעות הלשון ושיבושי הלשון ומשחקי הלשון וצורות השימוש האופייניות שייחודיות לכל משפחה. כל משפחה היא אידיוסינקרטית מהבחינה הזו, אבל האידיוסינקרטיות הזו משותפת לכל המשפחות. אני תוהה אם נטליה גינצבורג הכירה את המושג דימיון משפחתי שטבע ויטגנשטיין, שהוא מושג מרכזי בפילוסופיה של השפה שלו. לא מן הנמנע שכן, וגם אם לא, לי זה הזכיר אותו: השימושים שאנחנו עושים באותה מילה בהקשרים שונים יכולים להיות רחוקים מאוד זה מזה, אבל מה שמעניק להם שיוך משותף הוא דימיון משפחתי (בערך; קצת קשה לתמצת את כל החקירות הפילוסופיות של לודביג למשפט חובבני אחד).

ככה או ככה, זה רומן חי מאוד שמשרטט את דיוקנם של בני המשפחה – ההורים לידיה ובפינו וחמשת הילדים ג’ינו, מריו, אלברטו, פאולה ונטליה – בצורה חמה ותוססת, כל אחד מהם על אופיו ושיגיונותיו, והכל, כאמור, דרך השפה. ברקע כבר ממשמשות ובאות הזוועות – עליית הפאשיזם ומוסוליני, המלחמה, הכיבוש הנאצי – אבל כאמור, דווקא הדיווח החסר והיובשני של גינצבורג אודותיהם הופך את הרומן הזה לחזק כל כך.

לפני כן קראתי את “מהנדס הנפשות” של יוזף שקבורצקי הצ’כי, שמצאתי בחנות יד שנייה (הוא תורגם לעברית וראה אור ב-1992. קשה להאמין שעברו 20 שנה מאז). לפעמים אני אוהבת לקרוא ספרים של קרוב ל-600 עמודים. זה טוב לזיכרון ולאורך רוח ולסבלנות שלי. כותרת המשנה של הספר היא “בידור המוסב על העניינים הנושנים – החיים, נשים, הגורל, חלומות, מעמד הפועלים, סוכנים חשאיים, אהבה ומוות”. נראה לי שזה פחות או יותר מכסה את כל הספרות הידועה לאדם. בעיקר העניין הזה של מעמד הפועלים (או אולי הסוכנים החשאיים?). שבעה פרקים יש בספר, וכל אחד מהם קרוי על שם סופר אמריקאי שהמספר, שהוא גולה צ’כי מרצה לספרות בקולג’ קנדי – במידה רבה בן דמותו של שקבורצקי עצמו – מלמד את כיתתו: פו, הותורן, טוויין, קריין, פיצג’ראלד, קונראד, לאבקרפט. אבל כל אחד מאלה הוא רק פתח, או קצה חוט, לשרשרת אסוציאציות שמחזירה שוב ושוב את המספר לחייו הקודמים: לאירועים המכוננים בחייו כנער מתבגר, לאהבתו הראשונה, למלחמה, לכיבוש (הנאצי ואחריו הסובייטי), לחברים, לעולם השלם שהוא השאיר מאחור.

אני חושבת שאם קוראים שני ספרים נפלאים כמו אלה בחודש זה מספיק. אז אני רק אזכיר בחטף שקראתי את “בשבח הצללים” של ג’ואניצ’רו טנזיקי היפני ואת “שאלות בספרות” של דרור בורשטיין – שניהם ספרי עיון טובים ומהנים מאוד, שאם יש משהו שמקשר ביניהם זה מושג או תפיסת העולם של הוואבי סאבי היפני. קראתי את “הגבעה” של אסף גברון אבל לא אהבתי אותו, מפני שעל אף שנראה לי ששאיפתו היתה לצייר לפחות חלק מהציבור שנקרא באופן מונוליתי “המתנחלים” כדמויות אנושיות בשר ודם, עדיין כל הדמויות בספר הן די פלקטיות ושטוחות. גם אלה שהוא מנסה לתת להן היסטוריה מפורטת וקצת יותר נפח. אצלי זה לא יצר אמפטיה, להיפך. זה די אישש את תחושות העוינות והטינה המוקדמות שלי.

אלה הימים הכי טובים, הכי יפים, הכי נעימים לשוטט בתל אביב. זו העונה שלה. ככה יוצא שכבר כמה שבועות שאחת לשבוע בערך אני יוממת בעיר שעל אף ההיכרות רבת-השנים שלי איתה, היא לא העיר שלי. היא לא טבועה בי, לא חייתי בה אפילו עונה, אני לא יודעת איך משתנה בה האור במעבר מהקיץ לסתיו, איך נראים הרחובות שלה לפנות בוקר, איזה מקומות הם של המקומיים ולאן עפים הברווזים כשהאגם קופא. כל הדברים הקטנים האלה שהם הלחם והחמאה של מרקם החיים שמוכר לי כל כך בעיר שבה אני חיה כל כך הרבה שנים, שמחברים אותי לאוויר ולאדמה המקומית. בדיוק אותם דברים הופכים אותי לקלולסית מוחלטת כשאני מנסה לגזור תובנות מתוך שוטטויות בעיר זרה. אלה תובנות חסרות ערך וריקות, כאלה של תייר מזדמן שלא מכיר את כל המורכבויות וכל הרגישויות וכל ההיסטוריות וכל השכבות. אלה היקסמויות שלרוב הן שטחיות ומכל הסיבות הלא נכונות. הן תמיד מזכירות לי את המוני התיירים שגודשים את שוק מחנה יהודה ויוצרים פקק תנועה ליד מלך החלבה: כאילו, חלבה, מה נסגר אתכם; תרגיעו.

אז ככה אני משוטטת בתל אביב ומשאירה את חוט המחשבה להשתרך הרבה אחרי הרגליים הפוסעות.אני כמעט אף פעם לא מצפינה מעבר לאיזור הבימה-דיזנגוף סנטר, מה שאומר שאני מסתובבת בעיקר בחלקים המרכזיים והדרומיים של העיר. יש כמה נקודות שתמיד יופיעו במפה הפרטית שלי: רחוב הרכבת/יהודה הלוי וחנות הספרים “מגדלור”; הבתים המתפוררים ברחוב לבונטין; בתה וגריגה באלנבי פינת לבונטין; לילינבלום והבתים הישנים; רחוב הרצל שאני מחבבת בלי שום סיבה מיוחדת, כנראה שבעיקר מפני שהוא לוקח אותי לפלורנטין. הבר-קיימא. הגרפיטי. כל הרחובות הקטנים עם הבניינים הנמוכים שאף אחד עוד לא חידש ושיפץ, כל חנויות הפורצלנים וכלי המטבח וציוד הבישול, ואז שוק לוינסקי. הוא מצחיק אותי, שוק לוינסקי, כי הוא בקושי שוק, אבל הוא נחמד, עם היונים השמנות שאשכרה יושבות בתוך סלי הגרעינים והפיצוחים, וקפה קאימק המקסים, וברור שאני לא צריכה אפילו להגיד שאני מחבבת את המקומות האלה כי הם השתקפות ותמונת ראי של אותם מקומות שאני מחבבת בעיר שאני באה ממנה, למרות שבעיר שאני באה ממנה יש שני שווקים, זה של העיר המזרחית וזה של מערב העיר, שכל אחד מהם הוא בגודל של בערך 5-6 לוינסקים. כי הנה, נו, בסוף כל משפט שאני רוצה לכתוב על תל אביב יושבים הזקנים של שוק מחנה יהודה. לכל מקום שאתה הולך אתה לוקח איתך את מזג האוויר, את המזג שלך, את מפת הנפש שלך, ואני לא יכולה לפענח ולהבין שום דבר אלא לפי המקרא הפרטי והניסיון האישי שלי. אסוציאציות הן הכל ואני סוליפסיסטית לנצח.

למרות שאני מכירה פחות או יותר את הרחובות וכבר לא זקוקה למפה כדי להתמצא במרחב, אני עדיין זרה. לא יעזור לי שנולדתי כאן, שאבא שלי היה תל אביבי לפני שהוא היגר לעיר שעל ההר הקר, שסבתא שלי גרה עד מותה בסוף רחוב סוקולוב ותמיד הייתי באה לבקר ולהסתובב באיזור. אני לא מכאן. כלומר משם. כלומר איפה הוא כאן ואיפה שם. בין שתי ערים אני מרגישה בעיקר דיסאוריינטציה וּורטיגו. כנראה שאני לא לגמרי שייכת לאף אחת משתיהן. זו לא בהכרח הרגשה גרועה.

אני עולה עם נחלת בנימין ובשדרות רוטשילד אני חותכת דווקא לאלנבי, כי אני מחבבת את חנויות הספרים, ויבנה-מונטיפיורי-נחמני עם כל הבתים הישנים, הגותיים כמעט, שברור שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו חוץ מכמה אילי נדל”ן. אני מטפסת לקינג ג’ורג’, לפעמים אני נכנסת לפשפש בדיסקים באוזן השלישית, לפעמים אני ממשיכה לכיכר מסריק ולקפה מסריק, לחנות הספרים המשומשים “ויקרא”, וזו באמת הנקודה הצפונית ביותר שאני מגיעה אליה. אחר כך אני חוזרת על עקבותיי. התחנה הסופית שלי היא תמיד גינת חיסין ואחייניתי המתוקה מכל. כשאני עולה על האוטובוס שלוקח אותי חזרה מזרחה, אני מהרהרת אם אני לא אוקסידנטליסטית.

התוכנית המקורית שלי היתה לראות את “הורג אותם ברכות” גב-אל-גב עם “ארץ יבשה” – אחרי הכל שניהם סרטי גנגסטרים שהם למעשה אלגוריות עכשוויות על אמריקה, החלום האמריקאי והקפיטליזם התאגידי – אבל בזמן שמצמצתי “הורג אותם ברכות” ירד מהאקרנים, וככה יצאתי שהשלמתי את הצפייה בו רק השבוע, כשהוא הגיע להקרנות חוזרות בסינמטק.

“הורג אותם ברכות” מתרחש בניו אורלינס שנראית פוסט-אפוקליפטית ופוסט-טראומטית אחרי ששני אסונות כבדים הכו בה בעשור הקודם בהפרש של שנים בודדות: האחד היה כוח טבע (קתרינה), והשני, קטלני לא פחות, מעשה ידי אדם (המשבר הכלכלי של 2008). המשבר הכלכלי הזה נמצא כל הזמן ברקע ולמעשה בתשתית וביסוד “הורג אותם ברכות”. כשהפקיד האפור (שאין לו שם אפילו לכל אורך הסרט) אשר מייצג את ארגון הפשע מזמין מג’קי עבודה שבמהותה היא ניקוי כל הבלגן והלכלוך שהשאירו אחריהם שני פושעי רקק שהצליחו לשדוד משחקי קלפים, הוא מתלונן באוזני ג’קי על כך שגם לשורות ההנהלה של הפשע המאורגן חילחלה המנטליות התאגידית.

אותו ג’קי הוא רוצח שכיר אלגנטי, קר-מזג ויעיל כאחרון הברוקרים הפיננסיים בשרשרת התאגידית. מה שמעורר סימפטיה בג’קי (חוץ מהמשחק של בראד פיט) זו העובדה שהוא חף לחלוטין מכל הצדקנות הדוחה של “החלום האמריקאי” – אותו מיתוס נאצל כביכול, המכסה על חמדנות ותחרותיות ללא גבולות, שהוביל בסופו של דבר לקריסה הכלכלית של אמריקה ואחריה העולם כולו. אמריקה היא עסק, אומר ג’קי. ובעסק הזה כל אחד לעצמו וצריך לשרוד. בגלל שג’קי הוא נטול סנטימנטים, הוא מעדיף להוציא לפועל את החיסולים שלו עם מינימום מעורבות אישית ורגשית – לירות בקורבנותיו ממרחק ובמפתיע, ללא התעמתות ישירה פנים אל פנים. זה אולי נשמע אכזרי, אבל ג’קי מסביר שהמוות המהיר הזה עדיף (והסרט מבהיר עד כמה הוא צודק, לשיטתו) מאשר להתעלל בקורבן שלא לצורך. זה מזכיר קצת הרג סוסים או בעלי חיים כדי לקצר את סבלם, וזה מזכיר כמובן את “הם יורים גם בסוסים” – אחד מכתבי האשמה החריפים ביותר כלפי השיטה הקפיטליסטית והאתוס האמריקאי, שנכתב כבר ב-1935 – מיד אחרי השפל הכלכלי הגדול (של המאה ה-20).

מכיוון שהמנטליות התאגידית חילחלה לשורות אירגוני הפשע, ג’קי מוציא חלק מהעבודה בקבלנות משנה לרוצח שכיר נוסף, מיקי, שבתקופה של שפל כלכלי מסכים לחוזה של 15,000$ בלבד, ולטוס מניו יורק לניו אורלינס במחלקת תיירים. כשמתברר לג’קי שמיקי הוא אלכוהוליסט מכור לסקס שלא יצליח לבצע את המשימה, הוא נאלץ להשלים את העבודה המלוכלכת בעצמו – רק כדי לגלות בסוף שהתאגיד דפק אותו במחיר, ואין לו ברירה אלא לחרוק שיניים ולקבל את רוע הגזרה. במיתון כמו במיתון.

מעבר להיותו סרט פשע, “הורג אותם ברכות” מצחיק ומהנה כקומדיה שחורה. ברור שאהבתי את בראד פיט, ואהבתי את העיצוב הכללי ברוח שנות ה-70, כולל השימוש האלגנטי, הכמעט לא מורגש שלו, בכמה מהמכוניות האמריקאיות האיקוניות ביותר של המאה ה-20 (שברולט וקאדילק, לדוגמה). כי אם כבר מדברים על המשבר הכלכלי של 2008, קשה שלא לזכור שאחת הנפגעות הראשונות שלו היתה תעשיית הרכב האמריקאית, ומה שזה עשה לערים כמו דטרויט (שחלקים שלמים שלה אכן נראים כמו ניו אורלינס פוסט קתרינה).

פוסט-טרנטינו הקולנוע האמריקאי מתפקד גם כמקראה של תרבות פופולרית, בעיקר בפסקול. הפסקול של “הורג אותם ברכות” לא היה יכול להיות מפורש יותר: When the Man Comes Around בביצוע יום הדין של ג’וני קאש כשג’קי מגיע לעיר; Heroin של ולווט אנדרגראונד כשאחד מפושעי הרקק מתמסטל מהרואין; ולאורך כל הסרט נאומי מסע הבחירות הראשון של אובמה. רק שג’קי, כאמור, לא קונה את נאומי התקווה והאחדות האלה. הוא מבין שהאימפריה כבר שוקעת ושום דבר לא יעזור. הברברים כבר עומדים בשער.

מה שמעניין בהיותם של “ארץ יבשה” ו”הורג אותם ברכות” אלגוריות אמריקאיות עכשוויות היא העובדה ששניהם נוצרו בידי במאים לא אמריקאים. אוסטרלים, ליתר דיוק: ג’ון הילקוט במקרה הראשון ואנדרו דומיניק  בשני. דומיניק ביים לפני כמה שנים את “ההתנקשות בג’סי ג’יימס בידי רוברט פורד הפחדן” – מערבון לירי ואיטי שמפרק את המיתוס המערבוני לגורמים. יש כנראה משהו בנקודות המבט של מתבוננים מבחוץ שמשותף לשניהם. עוד אוסטרלי לשעבר שמחבר בין שני הסרטים הוא ניק קייב: קייב, יחד עם וורן אליס, חיבר את המוזיקה ל”התנקשות בג’סי ג’יימס” של דומיניק, והוא זה שעיבד את התסריט ל”ארץ יבשה” של הילקוט. אין לי ספק בכלל שמעבר לאלגוריות ולדקונסטרוקציות כל הסרטים האלה עוסקים גם בשאלות של גבריות, וגבריות על רקע של מיתוסים שוקעים (מערבונים, גנגסטרים, החלום האמריקאי כאמור). אבל זה כבר עניין כבד משקל אחר לגמרי.