משרד האות המתה

אנחנו היינו הברברים.
רעדתם מפנינו בארמונותיכם.
ציפיתם לבואנו בלבבות הולמים.
אמרתם על שפתנו:
ככל הנראה הם מתקיימים על עיצורים בלבד,
על רחשים, לחישות, ועלים יבשים.
אנחנו היינו אלה שחיו ביערות אפלים.
אנחנו היינו הפחד הגדול של אובידיוס בטומיס,
אנחנו היינו הסוגדים לאלים שאת שמותיהם
לא יכולתם לבטא.
אבל גם אנחנו ידענו בדידות
ופחד, והתחלנו לייחל לשירה.

(תרגום מהתרגום לאנגלית של קלייר קבאנה)

אם אני אכתוב שכבר כמה ימים שאני שומעת פחות או יותר בריפיט את קורט וייל כולם יחשבו שהכוונה לקורט וייל ההוא, שהלחין שירים של ברכט כמו מקי סכינאי ושיר אלבמה, אבל אני מתכוונת ל-Kurt Vile, לא ל-Kurt Weill. מעניין מה עבר להורים שלו בראש כשהם נתנו לו את השם הכל-כך מזוהה הזה, האם הם באמת הכירו וידעו על קורט וייל ההוא. נראה לי שכן, אבל זה לא ממש משנה. קורט וייל שאני מדברת עליו הוא זמר-כותב שירים מפילדלפיה, יוצא הלהקה בעלת השם הנפלא The War on Drugs. לפני שבועיים בערך ישבתי אחר-צהריים אחד בקפה בצלאל, שהיה ריק חוץ ממני ועוד בחור אחד עם לפ-טופ. בחוץ נשבה רוח שטלטלה את העצים ואת אחרוני עלי השלכת שעוד היו תלויים עליהם. השמיים היו אפורים ומעוננים, ועל כוס קפה ותוך כדי כתיבה המוח שלי קלט שהמוזיקה שאני שומעת ברקע היא לא משהו שמתנגן מתוך שאפל אקראי, אלא שיר אחרי שיר של אותו זמר. היה בו משהו שהזכיר לי את בק בתקופת Mutations, איזה פולק אורבני יחד עם וינטג’-פסיכדליה שהזכירה לי בתורה את דירהאנטר ו-Halcyon Digest. ונזכרתי גם באותו יום חורפי שישבתי לפני כמה שנים בנוקטורנו (הישן, שבינתיים עבר כמה מטרים למבנה של מרכז המעצבים ועדיין נעים בו מאוד, למרות שהוא כבר הרבה יותר מסוגנן ומעוצב עכשיו, והרבה פחות זרוק) ו-Mutations התנגן ברקע. יש משהו במוזיקה חורפית מהסוג הזה שעושה מאוד נעים, במיוחד כשנמצאים בתוך הבית או בבית קפה מוגן וחמים ומשקיפים החוצה – על האנשים שמהדקים את צווארון המעיל לגופם, על המטריות המתהפכות ברוח ואיך בימי הסופה העיר הופכת לבית קברות ענק לגוויות מטריות, על השתקפות פנסי המכוניות בכביש הרטוב. יש משהו מנחם במוזיקה הזאת – של בק, למשל, ושל קורט וייל – שהיא קוּלית מאוד מצד אחד, ומצד שני יש בה הרבה חום אנושי, בקול שלו ובאופן שבו הוא שר. כשהמלצרית עברה לידי שאלתי אותה מה הם שומעים. היא לא ידעה, אבל היא היתה מספיק נחמדה ללכת ולברר עם הטבח או רב המלצרים או אחראי המשמרת או מי שזה לא יהיה ולחזור עם התשובה. כמו בטלפון שבור, שתי המילים היחידות שהבנתי ממנה היו Smoke ו-Hollow. בבית, במאמץ אדיר של שני קליקים באינטרנט, הגעתי ל-Smoke Ring for My Halo. עכשיו אני כבר יודעת שיש במוזיקה שלו דברים שמזכירים לי גם את ניק דרייק (שאותו שמעתי בצהרי יום סגרירי אחר בבית הקהווה), ואת בדלי דראון בוי (שבתורו מזכיר את אליוט סמית), ולפעמים הוא גם נשמע כמו בוב דילן צעיר וקצת סרקסטי וזועם. הוא מאוד מוכשר, אי אפשר לראות את זה על המראה ההיפסטרי שלו עם הבייבי-פייס והשיער הארוך ונעלי האולסטאר השחורות. הוא מנגן נפלא בגיטרה, ובינתיים, בתחילת החורף הזה ובעיצומה של הסערה הזאת, הלב שלי שייך לו לגמרי.

סילבסטר בהיפסטרדום – כלומר באוגנדה – היה משמח מאוד, על אף העובדה שריכוז כזה צפוף וסמיך של סקיני ג’ינס ובלוריות לא יצא לי לראות, לפי דעתי, מעולם בעבר. מצד שני, אני בעצמי לבושה שמלת וינטג’ – אני לובשת שמלת ערב צמודה וחגיגית שהיתה של סבתא שלי בשנות ה-50 או ה-60 של המאה שעברה, עם גרביונים שחורים ונעלי בובה שחורות, עטופה במעיל שחור, כפפות עם הדפס שושנים שנקנו בשוק פורטובלו בלונדון ב-1986 (לפי דעתי כמה מההיפסטרים עוד לא נולדו בכלל אז), וארנק ערב כסוף מחנות יד שנייה. אחרי הכל, כמה עוד ערבים בשנה מספקים תירוץ מושלם לקצת זוהר? ליל הסדר? צריך לפעמים לבזוק קצת נצנצים וליפסטיק דובדבן על החיים הרגילים.

אבל האמת היא, כמובן, שהדבר היחידי שיכול להוציא אותי מהבית בערב הסילבסטר הוא מוזיקה, וועדת חריגים נשמעת לי מסקרנת מאוד. האושר הוא גיטריסט חלומי, בסיסט אימתני ומתופף חיה רעה. לא צריך יותר משלישייה כדי להקים רעש מחורר אוזניים, ובמקרה של ועדת חריגים הרעש הזה הוא גם מלודי מאוד. זה שוגייז שמזכיר לי מאוד את ג’יזס אנד מרי צ’יין ומיי בלאדי ולנטיין – מסכים של גיטרות פידבק ודיסטורשן שמסתירים מאחוריהם (בכוונה) את השירה של הסולן. יובל הרינג, הגיטריסט והסולן (מלהקת לבנון), ודן בלוך, הבסיסט (מלהקת אנטיביוטיקה), מסתתרים גם מאחורי בלוריות ארוכות שמכסות להם את העיניים. מיי בלאדי סילבסטר, האוזניים שלי מדממות מלודיות מהפנטות, והאמת היא שזה מענג באופן כמעט פרוורטי.

לפני ועדת חריגים הופיעה להקה חדשה שלא קלטתי לגמרי את שמה (חסאן? הסאם? על יריעת הבד שהם תלו מאחוריהם היה כתוב HaXXan). כל מה שאני יודעת זה שהמתופף שלהם זה המתופף של רוצי בובה, שזה כבר מעולה, ושהם מנגנים רוקנ’רול-גאראג’ בסיסי וגולמי, עם כל האנרגיה המתפרצת והכיף המשתמע מזה.

האוזניים שלי ממוסכות לגמרי כשאני יוצאת החוצה מהחדרון של ההופעה. בסמטה בחוץ, על אף הקור, מקובצים הרבה אנשים, ואני עומדת ומדברת עם דודו, בעיקר על מוזיקה וקצת על עבודה והחיים. באיזור של הבר צפוף אימים, ומישהו שופך בלי כוונה קצת בירה על המעיל שלי ומתנצל עמוקות. זה ממש לא מפריע לי, כל הקסם הישן של אוגנדה פועל עליי הערב ואני חושבת איזה פלא זה שעדיין, אחרי כל השנים ולמרות כל ההיפסטרים, אני מרגישה כאן כל כך בנוח. רק משהו אחד כנראה בכל זאת השתנה: כשאני מוסרת בבוקר את המעיל לניקוי במכבסה, אני חושבת על זה שאני חייבת להתחיל לשים אטמים בהופעות. לפחות בהופעות של להקות שוגייז מחוררות אוזניים.

אבל לפני כן הספרים של חודש דצמבר: איכשהו יצא שמיד אחרי “שיחות טלפון” של בולניו עברתי לקרוא סופר צ’ילני אחר, ארנן ריברה לטלייר ו“האיש שידע להעיר את המתים” שלו. זה ספר נהדר, מצחיק ומעורר מחשבה, על ישו מאלקי – ישו עממי בלוי-סחבות שנודד בין מחנות הכורים במדבריות המלחת של צפון צ’ילה, ומטיף לחזרה בתשובה. חוץ מהטפות ודרשות, וכשהרשויות אינן מאשפזות אותו בבית חולים לחולי נפש בעוון “טירוף מיסטי כרוני” (קצת הזכיר לי את דייויד יוג’ין אדוארדס, אבל אלה רק האסוציאציות המוזיקליות הפרטיות שלי), ישו מחלק בנדיבות מרשמי ריפוי עממיים והגיגים כלליים על החיים. הוא גם אינו מתנזר ממין – ובלבד שתלמידותיו המסורות, צאן מרעיתו, יעשו  את זה איתו “מכל הלב ובלי שום גינוני צניעות” (שהאמת, זו באמת הדרך היחידה להפוך את המין לאקט טהור). ישו יוצא לחפש אחר פרוצה שמסורה כל כך למקצועה וייעודה, עד ששמה יצא לפניה בכל מכרות המלחת בסביבה כקדושה. ולא רק שהפרוצה הזו קדושה, אלא ששמה מגלנה, מה שכמובן אינו מקרי. כאמור, ספר נהדר, והתרגום של פרידה פרס-דניאלי נהדר לא פחות.

דבר אופטימי, הוצאת ספרים; אם לעשות פרפראזה על דברי המשורר. אני עפר לרגלי אוריאל קון ומפעלותיו, שייסד עכשיו הוצאת ספרים עצמאית חדשה בשם “זיקית” (אחרי שהיתה לו כבר את “סמטאות”). תחת הסיסמה “100% מו”לות עצמאית”, ועם חותמת של Day 1 שהוטבעה בעותק שלי שנרכש ביום השקת ההוצאה, נהניתי מאוד מ“פרנסוס על גלגלים” של כריסטופר מורלי. כפי שביבליופילים אוהבים לומר, זה ספר לאוהבי ספרים (הוא קצת הזכיר לי באמת את “בית הנייר” של קרלוס מריה דומינגס). הספר נכתב ב-1917 ונושבות בו רוחות פמיניסטית חדשות, לצד הרבה הומור וסוף רומנטי (כי בכל זאת, 1917). פרנסוס (Parnassus) שבספר הוא מין ספריה ניידת, או ליתר דיוק חנות ספרים נודדת, בתוך כרכרה גדולה רתומה לסוסה. פרנסוס במקור הוא שם ההר ביוון שיוחס למשכנן של המוזות (ומכאן ההקשר לספרים). מן הסתם המילה “פרנסה” התגלגלה לעברית משם, רק חבל כל-כך שבימינו קשה להתפרנס מהמוזות (אבל אני מקווה שהוצאת “זיקית” תצליח).

על הוצאת “כתב”, לעומת זאת, אני לא יודעת כמעט כלום. או בעצם את זה: שהם תרגמו מפולנית את “הלוך ושוב” של אנדז’יי בארט ומגיע לענת זיידמן, שהיא מתרגמת טובה, עריכה והגהה קפדניות יותר, ולאנדז’יי בארט מגיעה עטיפה יפה יותר מהדבר המכוער הזה שהם הוציאו לאור. “הלוך ושוב” מוגדר כ”נובלה קולנעית”, ואכן, הספר אף הפך לפני כמה שנים לסרט בפולין. אני חיבבתי את הספר על אף כל הפגמים שלעיל, אבל זו לא ממש חוכמה, כי אני מחבבת כל מה שיש לו נגיעה לעברה הקומוניסטי של פולין וכל מה שנוגע ונגוע באווירה פוסט-קומוניסטית. במיוחד כשהוא מערב הומור שחור, כי באמת, איזו עוד דרך יותר אפקטיבית יכולה להיות כדי להתמודד עם החיים בצורת המשטר הזאת.

בעצם, יש עוד דרך לא פחות אפקטיבית: קוראים לה שירה. ובאופן ספציפי יותר – צ’סלב מילוש. זביגנייב הרברט. ויסלבה שימבורסקה. אדם זגייבסקי. רישרד קריניצקי. אם השמות האלה אומרים משהו למישהו מהקוראים בעברית, הרי זה בזכות דוד וינפלד, שפתח להם דלת ענקית לרווחה לתוך הספרות העברית. “הכנסת אורחים”, קרא לזה דרור בורשטיין בהקדמה שלו לחוברת “הליקון” שראתה אור החודש, והוקדשה לתרגומיו של וינפלד מפולנית, מאנגלית ומיידיש. אם יש משהו שמאפיין את השירה של המשוררים הפולניים האלה, זה השילוב הנדיר, המזוקק, של איפוק ואירוניה דקה מצד אחד עם הומניות ואמפתיה אנושית ענקית מצד שני. “השירה היא שמחה שמתחתיה מסתתר הייאוש. ומתחת לייאוש שוב שמחה”, אם לצטט רק שורה אחת מאדם זגייבסקי (“אנטנות בגשם”). בתודה ענקית לדוד וינפלד.

אחרי כל רצף הקריאה המוצלח הזה היתה לי אכזבה בדמות “זעם” של פיליפ רות. בתחושה שלי פיליפ רות הוא יותר סופר “יהודי” מאשר “אמריקאי”, ולכן לא קראתי שום דבר משלו עד היום. משהו ברקע שבו מתרחשת העלילה – שנות ה-50 באמריקה, מלחמת קוריאה, אווירת הקמפוסים – כן משך אותי לקרוא את “זעם”, והוא אכן קריא מאוד. אבל אין שום דבר, שום רגש ושום דמות בסיפור שגרמו לי לאיזושהי הזדהות.

* * *

עכשיו סוף דצמבר, ושנת 2012 נפתחה ונסגרה אצלי עם רוברטו בולניו – “בלשי הפרא” בתחילת השנה, ו“שיחות טלפון” בסופה. אני לא אותה קוראת שהייתי לפני שבלשי הפרא נכנסו לחיי. קראתי את “נוקטורנו בצ’ילה” ו”כוכב רחוק” כשהם תורגמו לעברית (אלוהים רק יכול אולי להבין למה התרגום של יצירות בולניו לעברית נעשה בסדר כרונולגי הפוך, מהסוף להתחלה), והם מצוינים; אבל שום דבר בהם לא מכין אותך לחיוניות, לעוצמה, לפראות, לתחושת האובדן (והאבדון) של ה”בלשים”, ובעיקר: לדחיפות העצומה והצורך האנושי הנואש כמעט בספרות (ובכתיבה), כדי להפוך את החיים לקצת פחות חסרי פשר וקצת פחות וולגריים. אני מתגעגעת אליך לעיתים כל כך קרובות, רוברטו.

 “שקיעת הקולונל” של מחמוד דולת אבאדי (עם עובד) ו“דודי נפוליאון” של איראג’ פזשכזאד (חרגול-עם עובד), שניהם בתרגומים מעולים מפרסית של אורלי נוי, פתחו לי צוהר לספרות של אומה טרגית, מיוסרת, גאה ומפוארת שאני, כמו לא מעט אנשים אחרים, מסרבת לראות בה אויב.

 “משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם” – דייויד פוסטר וואלאס (מאנגלית: אלינוער ברגר, ספרית פועלים). מסה מבריקה מ-1997 שתורגמה לעברית רק עכשיו. על תרבות הצריכה, נהנתנות, הזדקנות, כיף מאורגן והקו הדק שמפריד בין מסע “תענוגות” לסיוט קיומי.

“הנשים” – ת.ק. בויל (מאנגלית: ליה נירגד, חרגול-עם עובד). חייו ופועלו של האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט, כפי שהם משתקפים דרך הרומנים הסוערים שלו עם ארבע נשותיו, ויותר מזה: האופן שבו כל אחת מהנשים משתקפת בחיי קודמתה.

“העבודה” – אניבל חרקובסקי (מספרדית: פרידה פרס-דניאל, הוצאת כרמל). חרקובסקי הארגנטינאי כתב רומן על חיים בצל משבר כלכלי מרסק ומוחץ, ובתור שכזה הספר הזה רלוונטי ואקטואלי גם למקומותינו. הוא גם מזכיר שמי שחשופים ופגיעים יותר לפגיעה כלכלית הן הנשים (ואני מזכירה: רוב העניים הן עניות). היכולת שלהן להתגבר על משברים כלכליים נעוצה ביתרונות שיש להן, כנראה, על פני גברים: בכוח הסבל והסיבולת שלהן, בגמישות מחשבתית ובפתרונות יצירתיים. עדיין, זה ספר מדכדך על המחירים (pun intended) הכבדים מנשוא, ובלתי נסבלים לעיתים, שהן נאלצות לשלם.

“ניאבק בצללים” – לידיה ז’ורז’ (מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה). פורטוגל, פתח האלף החדש, פסיכואנליטיקן ואחת ממטופלותיו, וברקע: סחר בבני אדם, פליטים, מהגרי עבודה וכל הבעיות שאירופה מתמודדת עמן בתחילת המאה ה-21.

“הר החול” – יואנה באטור (מפולנית: עילי הלפרן, הוצאת כתר). שלוש נשים, שלושה דורות, “ובאמצע שתי תקופות כיבוש, שני צבאות לא אנושיים”, אם להידרש שוב לאדם זגייבסקי (בשיר “פרידה מזביגנייב הרברט”).

שירים – זביגנייב הרברט (מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת כרמל). בעיניי, ספר השירה הנפלא ביותר שיצא השנה בעברית. הרברט הוא משורר ענק, אין לי בכלל מילים שיכולות להתחיל אפילו לתאר אותו. כך שאני חוזרת שוב (ושוב) לאדם זגייבסקי, ולשורה החותמת את שירו “פרידה מזביגנייב הרברט”:
“אני מתפעל מגאוות המלכים של שיריך.”

(וב-2013 יראה אור אוסף שירים של צ’סלב מילוש. יש למה לחכות)

יש בקרים שבהם אני קמה בידיעה ברורה שחיי לא יהיו חיים בלי לאכול בעזורה. לפעמים זה קורה לי עם מורדוך, אבל ככה או ככה זה אומר שאני מוצאת את עצמי בצהרי היום בתוך תור של אנשים בשוק. אחד היתרונות הגדולים בלהיות לבד הוא שתמיד ימצאו לך מקום די מהר. אם יש לך מזל יצרפו אותך לאחד השולחנות של זקני השוק, ואם יש לך עוד יותר מזל השולחן הזה ישקיף אל המטבח כך שתוכלי לראות את כל הסירים והפתיליות, ואת הטבחים הצעירים של עזורה – בטח נערים פלסטיניים – סובבים זה סביב זה במטבח בכוריאוגרפיה מושלמת. חותכים, קוצצים, מערבבים, מוזגים, מנגבים. את מוקסמת מזה לחלוטין עד שאחד מהם מרים פתאום עיניים ואת נבוכה מזה שהוא תפס אותך נועצת מבט. אבל באמת, באותם צהריים על צלחת מהבילה של אוכל ביתי שאף פעם לא היה לך בבית, אין דבר יפה יותר ושלו יותר ומקסים יותר והוליסטי יותר מהמחול הזה במטבח.

כבר חודש וחצי שאני בחופש. אני קמה בבוקר ומכינה לי קפה וקערת גרנולה. אני פותחת את המחשב ועוברת על מיילים וכותרות היום. אני מתמתחת ומסתכלת על העננים בחוץ. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת אני חושבת לאן אני רוצה ללכת היום. התשובה היא לרוב לאן שייקחו אותי הרגליים. אני יוצאת לשיטוטים ארוכים ברחבי העיר. אני משתדלת ללכת כל פעם בדרך אחרת, וככה להכיר רחובות וסמטאות ומעברים וחצרות וגינות חדשות. כשעומר מחפש אותי הוא שואל, באיזו סמטת עכברושים אני תופס אותך הפעם. אני אסירת תודה לוולטר בנימין על הקונספט של המשוטט, אבל יותר ממנו אני אסירת תודה לוירג’יניה וולף על שהפכה את הקונספט הזה ללגיטימי גם לנשים (חפשי את המסה “שוטטות ברחובות” מתוך “מות העש”, ובכלל את המקום שתופסת שוטטות ברומנים שלה). כמובן, כבמקרה של הביקורת המעמדית על “חדר משלך”, גם כאן צריך לזכור ששוטטות היא פריבילגיה של מי שיש לה פנאי וכסף. ועדיין, להיות משוטטת זה אקט פמיניסטי, אז צריך להודות לוירג’יניה. כשעומר מתעצבן לפעמים על הפמיניזם שלי הוא מתחיל לקרוא לי וירג’יניה. הכל בסדר, וירג’יניה? שמעתי אותך, וירג’יניה.

בימים שאני מסתובבת בשוק אני חוזרת הביתה עם שלל צבעוני, ואחרי שאני פורקת אותו אני שמה מוזיקה ומבשלת. אני מבשלת מרקים וקטניות ואורז מלא ואופה עוגות. אני אופה עוגות מפירות של חורף: עוגת תפוזים, לחם בננות, פאי תפוחים, עוגת פרג ואגסים. אני מבשלת מרקים: מרק אפונה, מרק עדשים, מרק פטריות וגריסים, מרק חומוס וכרשה, מרק דלעת ותפוחי אדמה ופסטה. אני מכינה אורז מלא עם תרד, עגבניות ובצל, ואורז מלא צהוב עם שומר ואפונה. אני מבשלת עדשים ירוקות עם גזר ותפוחי אדמה. אני מכינה בטטות ותפוחי אדמה עם רוזמרין בתנור (הכי קלישאה). אני מקפיצה ברוקולי ושום ושקדים עם פסטה מקמח מלא. אני מאדה שעועית ירוקה דקיקה עם שמיר. איש אחד קרא לזה אוכל פשוט לאנשים מורכבים, ואני יכולה רק להצטער שהוא לא כותב יותר. אני קוראת לזה ירקות ירוקים הם טובים לכבד ופחמימות טובות לנשמה, ועומר נמצא רוב הזמן על סף דמעות מכל הבישול הביתי הזה. הייתי שמחה לחיות כך לנצח, בין השוטטות בחוץ והבישול והספרים בבית, ואני מקווה למשוך את זה עוד כמה שבועות עד שלא תהיה לי ברירה אלא לחזור לסדנאות היזע ולעבודה במכרות.

“ג’קי” בסינמטק היה כייפי מאוד. “ג’קי” הוא סרט שנעשה כולו על-ידי נשים: במאית, שתי תסריטאיות, שלוש שחקניות ראשיות. סופי ודאן הן תאומות, אך שונות מאוד במראה ובאופי. יש להן שני אבות בהולנד, אבל את האם שהרתה וילדה אותן הן מעולם לא הכירו – עד שבית חולים בארצות הברית יוצר עמן קשר ומבקש שיגיעו לקחת את אמן, מאחר שהן קרובות המשפחה הביולוגיות היחידות שלה. הן יוצאות למסע חוצה ניו-מקסיקו בקרוואן חבוט, וכדרכם של מסעות (וסרטי מסע), הן לא תהיינה אותן נשים בסוף המסע כפי שהיו בתחילתו.

אם יש משהו שנשמע ונקרא אולי קצת מוזר במשפט האחרון, הוא השילוב של “נשים” ו”מסע” באותה נשימה. אין הרבה סרטי מסע של ועל נשים – נשים בדרך כלל לא יוצאות למסע, מסע הוא עניין גברי באופן מובהק, בחיים, בספרות ובקולנוע: זה שפורש מהחברה לטובת הדרכים, ה-easy riders, להקות רוק שנכנסות לתוך הוואן. “תלמה ולואיז” היה סרט פורץ דרך מהבחינה הזו, עם שתי שחקניות נהדרות ותסריטאית מוכשרת, אבל בסופו של דבר הבמאי שלו היה גבר והסוף שלו היה מדכא. אז נחמד תמיד להיתקל בבמאיות, ועוד יותר נחמד להיתקל בסרט מסע על נשים שביימה אישה. אפילו בסצינה שבה הנשים נתקעות באמצע המדבר ללא דלק, המושיעים שלהן אינם גברים אלא Dykes on Bikes (שנראות בהתחלה כמו “מלאכי הגיהינום”, עם כל הפוטנציאל המאיים שלהם על הגיבורות).

יש ב”ג’קי” סצינה אחת שהיא מחווה ברורה ומדוייקת ל”תלמה ולואיז” – סצינה ביציאה מהבר, כששני גברים נטפלים לשתי הגיבורות. גם כאן זה היה יכול להיגמר אולי כמו ב”תלמה ולואיז”, אבל כאן מצילה את שתי הבנות האם, שבתור רד-נקית ווייט-טראשית אנטיפטית וקצת מטורללת לפחות יודעת להשתמש ברובה. תלמה ולואיז, לעומת זאת, הפכו לנרדפות חוק, מה שהיווה ועדיין מהווה שבירה של ז’אנרים ותפקידים מקובלים. כפי שאין ממש נשים בדרכים בספרות ובקולנוע, אין גם נשים שהן נרדפות חוק (outlaws). גם זה תמיד ארכיטיפ רומנטי גברי, לא נשי.

מה שעוד נחמד ב”ג’קי” הוא שלמרות שהנושא המרכזי שלו הוא לכאורה כבד משקל – מה יכול להיות יותר כבד מיחסי בנות ואמהות – הוא מטופל בצורה קומית. במיוחד הטוויסט לקראת סיום הסרט/המסע מחזיר הכל לפסים מחוייכים. זה סרט מהנה גם בגלל הנופים המרהיבים של ניו מקסיקו, כמובן, וגם בגלל שנו, מדובר במסע. או במילה נרדפת: חופש. כך שברור שנשים לא יצאו למסע מפני שאף פעם לא היה להן החופש לצאת לאחד. בנוסף, וכפי שהדגים שוב “תלמה ולואיז”, הדרכים עלולות לטמון בחובן סכנות ממשיות לנשים. 21 שנים אחרי הסרט ההוא, מעולה ככל שהיה, נחמד לראות סרט אחר, שמשרטט עבור נשים דרכים קצת אופטימיות יותר.

(הסרט הקודם שראיתי בסינמטק, ועבר לדעתי יותר מחודש מאז, הוא “חלקם של מלאכים” של קן לואץ’. היה נחמד לראות איך קן לואץ’ רותם הפעם את כל הרגישויות החברתיות שלו ליצירת סרט עם סוף טוב דווקא – דבר חריג בפילמוגרפיה שלו. זה היה באמת סרט מלבב, אבל מעבר לזה אין לי הרבה מה לכתוב עליו)

השמש עושה אהבה עם הים ומראות קטנות מרצדות על המים
העננים מתבוננים מן הצד ומתפצלים כאוות נפשם, האוניה מוותרת
מפליגה ומשאירה לאוהבים פסי קצף
ורק השחף חג לבדו באוויר, כמעט רוקד
חוגג את היום הנפלא.

במשך שבעה ימים עשיתי אהבה עם שחפים בבית קפה בסלוניקי והמלצר התרגל אליי, נחפז ברישול
אלגנטי להגיש עם בואי ספלון קפה וכוס מים צלולים, קצת מלפפונים בצלוחית וחשבון מקופל,
ותהני מספטמבר, מאדאם, כי עוד מעט יהיה קר.

ביום השביעי אמרתי למלצר שהשחף הוא העתק של אישה משוחררת והוא פרץ בצחוק עליז והוסיף
באנגלית רצוצה, א-הא, את מהפסטיבל של הפמיניסטיות. אחרי שעה קלה הגיח משועשע, עם
קפה על חשבון הבית, בגלל שאת נפרדת, וכממתיק סוד הוסיף בלחישה, מאדאם, הפמיניזם הוא
רק בגלל גברים גרועים. עיניו נצצו ומדדו את שדיי. עזוב, חייכתי אליו ברכות, הבט בשחף.

כשהיא משתחררת האישה עפה
שיכורה מן המרחב,
הכנפיים שלה מתוחות לצדדיה (משירה את הפחד הפנימי) נוסקת וממריאה כמוהו ואחר כך
גומאת מרחק (בודקת את עצמה) ושוב בולעת נשימה ענקית לירידה (כמעט בטוחה בעצמה)
מרחפת על פני המים, נוגעת בהם, מלאה אותם, ממריאה שוב, הכנפיים מתוחות והיא מתרוממת
ועפה (בביטחון רב), חוגגת את החופש הנפלא שלה.

המלצר גיחך, מאדאם, אבל מאדאם, שחף הוא רק שחף.
אכן מסייה, השבתי, לא חשבתי אחרת.

אישה שקופה ברגע מתגעגע נוסעת לעיר
זרה לחפש מישהו שרק ייגע, הולכת

לאיבוד במבוך הררי מתפצל לשלושה שבילים
ואיך תדע על גב ההר לאן הדרך לעיר זרה מקפלת

מכונית שברולט מכונפת למזוודה צוחקת לאישה
המתפתה להאמין שתוכל לשאת מכונית כל

כך כבדה, איש צעיר, מלצר, על פי מדיו, עובר בדרכה
ושואלת לאן הדרך מגב ההר אל בית מלון מעוטר כיפות מקומר

חלונות, והמלצר, שערו אסוף בזנב סוס, נחיריו רוטטים כסוס
במרוצתו, מורה לה שביל בלשון מעדנות, אישה

שקופה לא מאמינה ומקפלת את המכונית למזוודה ויורדת
ברגל, ומוצאת את עצמה בבית מלון מעוטר

כיפות בעיר זרה והמלצר גוהר על גופה העירום המכוסה
בשמיכה, אחת ושתיים גופה נענה בעדנה מבעד למחיצה ואז

במפתיע היא משליכה את המלצר מעליה ומסתפקת בגילוי
שגופה למרות השמיכה העבה והשנים הרבות נענה בעדנה

והמלצר בספקנות מסרב, והיא בקול מצווה, תסתלק, אבל
מיד, והמלצר לא מאמין שבאמת, והיא מתנצלת, אתה בטח
חושב שלאן הדרך רק תירוץ, אבל באמת

באמת, והמלצר נכנע בנחיריים רוטטים לציווי ובורח למטבח
המלון מקומר החלונות, והאישה אוספת את בגדיה אחד

אחד והם נאבדים לה פה
ושם, מתרוצצת בגרביים לחפש
חולצה לחפש סוודר מפני

שבטלפון של הלובי מישהו מוכר מחפש
אותה, מישהו מכריז על שמה, אין לאן

לברוח אפילו בעיר זרה, נערה בסינר לבן תמהה, לאן נעלמה
הגברת המעניינת שעברה כאן לפני דקה, והאישה השקופה

שומעת ומתרעמת למה מעניקה לה
הנערה את התואר הזה ובליבה היא מבקשת
להיות סתם, ורק זיכרון העדנה של הגוף
הנענה מנחם את היקיצה לבית המוכר

10.12.2012

נהג המונית לא יודע איפה זה רחוב העמל אז אני אומרת לו שזה באיזור של רחוב שוקן, וככה אנחנו חוצים את העיר מצפון לדרום בסופת הברקים, הרוחות והגשם. למרות כל הרעמים והברקים והרוחות והגשם, אחד הדברים המפתיעים אותי ביותר בעיר הזאת זה כמה לא קר כאן. בעיר שאני באה ממנה כבר קר מאוד ועוד יילך ויתקרר ככל שהחורף יעמיק. הגעתי לתל אביב כבר בצהריים ושמתי את הדברים שלי במלון, ועכשיו אני בדרך להופעה של מארק לאנגן בבארבי, ולפני כן קבעתי להיפגש עם א’ בא-לה רמפה.

רחוב העמל, כעולה משמו, הוא רחוב תעשייתי ובשעה הזאת הוא נטוש ושומם. אבל אז מבליחה בחשכה גרלנדת אורות מנצנצים ונהג המונית אומר שזה נראה כמו המקום היחידי בסוף העולם הזה, אז זה בטח זה ומי המטורף שפותח בר כזה במקום כזה ועוד בערב כזה. כסאות גלמודים זנוחים בערבוביה על הרמפה הרטובה, והבעלים והטבחים יושבים מכורבלים ומעשנים. הם די המומים כשאישה אחת מגיעה לבד ושואלת אם אפשר להיכנס. הם מתעשתים מיד ועורכים לי את הכנסת האורחים הכי מסבירת פנים והכי מתוקה שיכולה להיות. אני יושבת על הספה ושותה מים בזמן שאני ממתינה לא’, וחושבת שהמקום הזה כל כך נעים שהייתי יכולה לבלות כאן את כל הערב, לבד או לא לבד. בחוץ מבזיק ברק ואחריו מתגלגל הרעם, ואחד הבעלים פותח את הפסנתר ומתחיל לנגן הונקי-טונק ורגטיים. ריח של בישול עולה מהמטבח החצי פתוח, וכוסות מצוחצחים תלויים על מגרפה הפוכה. יש ציורים מעניינים על הקירות ובפינה יש ספרייה עם ספרוני מערבונים ישנים בהוצאת מ. מזרחי. כנראה שהגעתי לפונדק האחרון בקצה המערב הפרוע.

א’ המתוק ואני מדברים המון עד שמגיע הזמן שלי לקום וללכת להופעה של מארק לאנגן. הגשם קצת הפסיק ואני מבוססת במגפיים בתוך נחלי המים ששוטפים את רחוב שוקן וקיבוץ גלויות. כשאני מגיעה לבארבי שיר מסמסת לי שהיא כבר מול הבמה, אבל עד שאני נכנסת כבר מלא וצפוף, אז אני מוצאת מקום קצת יותר מאחור וחושבת שזה בסדר, ראיתי אותו מספיק מקרוב בהופעה הקודמת.

זו לא היתה הופעה טובה. כל מה שחשבתי על האלבום האחרון היה גם בהופעה. אני לא מצליחה להבין למה הלהקה היתה צריכה לנגן בווליום כל כך חזק עד שהיא הטביעה את הקול של לאנגן – את הקול של מארק לאנגן, בשם אלוהים. הוא היה צריך ממש להתאמץ כדי להישמע. רק בשירים השקטים והאיטיים יותר, כמו One Hundred Days או One Way Street,  אין ללהקת ספיינאל-טאפ הזאת ברירה אלא להוריד את העוצמה בכמה דרגות, ואז אפשר פתאום לשמוע אותו סופסוף. לשמוע ולהרגיש. איזה הבדל. האיש האילם-וגבוה-ודק לא חייך ורק שתק (כשהוא לא שר). הוא נע בגמלוניות ותופף באצבעותיו על סטנד המיקרופון כשהלהקה ניגנה. לא ראיתי את זה מהמקום שבו עמדתי, אבל שיר סיפרה שזרקו לו פרחים אל הבמה, ובסוף ההדרן הוא התכופף לאסוף אותם. האיש החיוור-וגבוה-ודק עם הפרחים, יורד בהליכה הכפופה שלו מהבמה. אני יכולה רק לדמיין את המחווה המקסימה הזאת.

ארובות השמיים שוב נפתחות בדיוק כששיר ואני עוצרות מונית מחוץ לבארבי. אנחנו עושות את הדרך ברחובות העיר הרחוצים, ואחרי ששיר יורדת ביד אליהו אני חושבת לעצמי שיש חלקים שלמים בעיר הזאת שאני בכלל לא מכירה. כשאני נכנסת למלון השעה כבר אחת, ופקיד הלילה מקדם את פניי בשקט. אני נכנסת לחדר והולכת להתקלח. כל כך דומם במלון הקטן בשעה הזאת, שאני כמעט פוחדת להשתעל.

20.5.2010

חמישי בלילה, זאפה תל אביב, אני מוקפת לובשי שחורים, וזה כולל כמובן גם אותי. לא שזה מפתיע – אחרי הכל זו הופעה של מארק לאנגן. אפשר היה לקיים אותה בקתדרלה גותית. קתדרלת סנט מארק. בעשר-ועשרה אני עדיין לא מבינה איך יכול להיות שההופעה הזאת היא סולד-אאוט אם כל כך דליל כאן. בעשר-ועשרים כבר אין מקום לנשום. דחוס וצפוף ומתח של ציפייה דרוכה באוויר. מצד ימין שלי עומד בחור בחולצה שחורה של Faith No More. מצד שמאל שלי עומד בחור עם חולצה שחורה של Alice In Chains. מאחוריי שניים בחולצות שחורות של ג’ק דניאלס ושל בירה גינס, ואני בדיוק חושבת כמה זה לא מנומס להגיע להופעה הזאת עם החולצות האלכוהוליות האלה, כשהוא בדיוק עולה לבמה ולופת את המיקרופון בידי הכוכבים שלו ו –

הקול הזה – הקול הזה –

הראייה שלי מיטשטשת ואני עומדת כל כך קרוב לבמה ותחת אלומת האור הלבנה אני יכולה לראות שהפנים שלו כבר חרושות קמטים. הוא כבר לא האיש הצעיר שאחרי הקריירה המוזיקלית שלו התחלתי לעקוב לפני כמעט עשרים שנה. והקול הזה. הקול הזה שבשלב הנוכחי של חייו ושל הקריירה המוזיקלית שלו הוא נקי ומזוקק לגמרי. נקי ומזוקק ועגול ומלא, מלא נשמה ונחמה. בשלב הזה הוא כבר בן בלי גיל. כמו ג’וני קאש וטום ווייטס. כל השירים שלו נשמעים בני מאה לפחות, עתיקים כמו הבלוז ורלוונטיים כמוהו. וממילא אי אפשר אף פעם לדעת אם השירים שלו הם מקוריים או גירסאות כיסוי, בגלל שהם נשמעים בני מאה לפחות.

מהפתיחה המהממת של When Your Number Isn’t Up ועד הסיום המצמרר של The Hanging Tree, זה היה רק הוא וגיטריסט אקוסטי. הבמה עירומה לגמרי, אין שום פעלולי סאונד ותאורה, רק הוא והשירים שלו והקול שלו והנוכחות שלו בכל תו ותו ובכל מילה ומילה. הוא אוחז את המיקרופון כאילו הוא נאחז בחייו. זה אינטימי וחשוף וגורם לעיניים שלי להתערפל ולגרון שלי להשתנק ולשערות שלי לסמור. כי הוא שר על הרוחות הקרות המייללות בקצה היקום, הרוחות הקשוחות של הבדידות והסופיות, ומלאך המוות שנשימתו מלחיתה תמיד על העורף, והצער על כל ההחמצות והאכזבות והאובדנים. אבל כל כך הרבה כבוד יש אצלו, כל כך הרבה כבוד אנושי בסיסי –  dignity היא המילה שאני חושבת עליה באנגלית – לנוכח כל הצער והבדידות והסופיות של כולנו. הוא עמד תמיד בכל התלאות הללו בכל כך הרבה כבוד ובלי שום רחמים. לא כמו עלה נידף ברוח אלא כמו עץ עצום וענקי.

אני לא זוכרת את השיר המסיים של הסט, אבל הוא הסתיים במילים I’m Going Home . וכשהוא עלה להדרן הוא שר את Traveler וחשבתי על זה שהוא באמת נוסע מכאן חזרה הביתה. סוף סוף הביתה. שבע דרכים ונדודים, כמו אחרון גיבורי המערבונים שהוא. משאיר אחריו את זיכרון היותו כאן. ובאמצע הלילה התעוררתי לרגע וחשבתי, איזה חלום נפלא זה היה, חלמתי שראיתי את מארק לאנגן בהופעה. באיזה רגע הזיכרון הופך לחלום והחלום הופך לזיכרון –

31.8.2006

הייתי רוצה לספר איך ביולי 1995 הורדתי מהמדף בחנות של סאב-פופ בסיאטל, שאז עוד שכנה בשדרה השנייה, 200 מטר מהקרוקודיל – מאז היא הספיקה לשנות מיקום עוד פעמיים – את שני אלבומי הסולו הראשונים של מארק לאנגן ואת כל האלבומים המוקדמים של ה-Screaming Trees עוד מימי SST שלהם. ואיך אחר-כך כשחזרתי לארץ וסיפרתי עליו לכל מי שהיה מוכן לשמוע, וגם למי שלא, אף אחד לא ידע על מה אני מדברת. מארק מי??

קצת יותר מעשר שנים מאוחר יותר, הבארבי היה מלא עד אפס מקום ורוחש בציפייה דרוכה למארק לאנגן וגרג דוּלי. באפלולית ובצפיפות של המועדון, וממש לפני התו הראשון, התייצב מולי פתאום ברינקס. הוא ליטף לי את הכתף וחייך ואמר, הרבה זמן את אוהבת אותו.

הייתי רוצה גם לספר איך בשמונה וחצי בערב השארתי מאחוריי אדמה חרוכה: יום עבודה שהתחיל בשבע בבוקר ונגמר בחמש, ערימת כלים בכיור, שאריות של משלוח שאיחר להגיע מהסופר ועוד לא הוכנס לארון, שתי מכונות כביסה שהמתינו לתלייה – עזבתי הכל רק כדי להספיק להתקלח ולהתלבש ולצאת לדרך לתל אביב. מעט מאוד דברים בעולם היו מוציאים אותי מהבית באמצע השבוע, בתשע בערב, אחרי יום עבודה, כדי לנהוג עד תל אביב. אבל אז נזכרתי במה שאיש אחד אמר לי פעם לפני שהוא טס לשיקגו כדי לראות משחק של הבּוּלז באחת מעונות השיא של מייקל ג’ורדן: For once in your life you have got to see God play.

אז לפעמים אישה צריכה לעשות מה שאישה צריכה לעשות, וזה לנסוע קילומטרים כדי לשמוע את אלוהים שר.

בשלב הזה של קריירת השחקן-חיזוק שלו, לאנגן לא צריך לעשות יותר מלעלות ולשיר ארבעה-חמישה שירים. אבל אני לא מתלוננת. היו תקופות שחשבתי שהוא לא יחיה עוד הרבה זמן, ואיכשהו, דווקא בדמותו הגותית הנוכחית, הכל-שחורה, היה משהו מרגיע מאוד. יש איזה שלב שבו אתה מבין שאם מישהו עבר את כל מה שהוא עבר ושרד את זה, הוא כבר יחיה הרבה אחרי כולם. אז האיש שכוכבים מקועקעים על פרקי אצבעותיו שר באמת כמו אלוהים, גם אם זה היה מעט מדי, גם אם לבצע את Where Did You Sleep Last Night כבר בשיר השני זה אנטי-קליימקס מזעזע, גם אם אני עדיין רוצה לראות אותו בהופעה אחת מלאה משל עצמו.

הייתי רוצה לספר גם שכשחציתי את תל אביב ממרכז העיר לדרומה, מצאתי בה הרבה יופי בלילה. את היופי הזה של תל אביב בליל סוף אוגוסט אף אחד לא יוכל לקחת ממנה. והייתי רוצה לספר גם שבדרך חזרה הביתה שרפו לי העיניים מהעשן והזיעה ובעיקר מהעייפות שבסופה של יממה ארוכה שהתחילה כמעט 20 שעות קודם לכן. אבל עכשיו, בזמן שאני כותבת את השורות האלה, דוּלי ולאנגן שוב ממלאים את הבארבי, ואני קצת מקנאה באנשים שנמצאים שם הערב. זו היתה אחת ההופעות המופלאות שראיתי בימי חיי. אלוהים פועל בדרכים מסתוריות, בין שהוא בא לבד או בצמד. ולפחות פעם אחת בחיים חייבים לראות אותו בפעולה.

ביום ראשון אחרי האולטרסאונד-כבד השנתי שלי אני נכנסת לחנות ספרים ואז אני רואה את זה – אני נשבעת שלא יכולתי להמציא את צירוף המקרים הזה, רק המציאות הוולגרית יכולה לזמן אותו – ובבת אחת אני מרגישה שהכל מבפנים ומבחוץ עוצר בחריקת בלמים –
ספר חדש בתרגום לעברית של בולניו.

“החיים הם לא רק וולגריים אלא גם חסרי פשר”, כותב בולניו בסיפור “אנריקה מרטין”. ואני אומרת שלפעמים גם הכיוון השני הוא נכון: החיים הם לא רק חסרי פשר אלא גם וולגריים.

בולניו הוא סופר של סופרים, וכותב של כותבים – אני חושבת שכל מי שקרא אותו ולו גם קצת יודע את זה, ובעיקר מי שקרא את “בלשי הפרא”. זה לא רק שהגיבורים שלו הם אנשים כותבים – משוררים, סופרים, עיתונאים, כל אותם “בישי מזל, בודדים או בעלי תפיסה ייחודית של חברותיות”, ש”שותפים למקצוע הכתיבה המפרך” ושכולם “שרויים זה עם זה ביחסי ידידות או שנאה”, שדרכם היא “דרך מסוכנת שאחריתה כנראה כשלון” ושנתונים ב”מירוץ אינסופי, מפרך וחסר משמעות” בחיפוש אחר “פרסום, כסף וקהל קוראים, שלוש השאיפות הגדולות (בסדר הזה) שאיש-ספר שואף אליהן” – אלא שקו של דימיון גם נמתח אצלו כל הזמן בין סופרים וכותבים לבין נוודים, עקורים, קבצנים, חולי נפש, פושעים ושאר דמויות תלושות החיות בשולי החברה: מפני שאלה וגם אלה רודפים אחרי ונרדפים בידי רוחות רפאים, והכתיבה היא קו הביצורים האחרון שמפריד בין הסופרים, או אותם אנשים שנגזר גורלם לכתוב, לבין השיגעון. שיגעון שהוא “תוצר של פחדים נעלמים, של מערכת עצבים שחוקה מרוב שנים של עבודה קשה ושל אלמוניות”, שיגעון שהוא תוצר של “חיים בעוני, לא עוני מוחלט אלא כזה של המעמד הבינוני הנמוך: נמוך, ביש מזל והגון”, שיגעון שהוא תוצאה של חיים בלתי פוסקים של תסכול, טינה, זעם וקנאה. אלה החיים הזוהרים, המתגמלים ומלאי הסיפוק של אנשים כותבים.

אבל צריך לומר עוד לפני כן, וקודם כל, שקובץ הסיפורים הזה, שראה אור במקור בשנת 1997, מקדים בשנה את שנת פירסומו של “בלשי הפרא”, ב-1998. בהשאלה מעולם המוזיקה, אם “בלשי הפרא” הוא הרומן המלא והשלם, הרי ש”שיחות טלפון” הוא אוסף ה-b-sides או ה-EP המקדים את היצירה המלאה. כל הרעיונות שהוגשמו בשלמותם – תוכנית וסגנונית – ב”בלשי הפרא”, כבר נמצאים כאן. הסיפור-בתוך סיפור-בתוך סיפור, הכתיבה והחיים כאוסף של פרגמנטים ואפיזודות כאוטיות, שרירותיות, חסרות פשר ואבסורדיות, הסופר (וגם הקורא) כבלש שמנסה לאסוף כביכול “עדויות”, כלומר להבין מה קרה שם “באמת”, מהי האמת ומהי המציאות, כלומר איך אפשר לבנות מכל אותן אפיזודות כאוטיות ושרירותיות איזושהי תמונה קוהרנטית בעלת משמעות וממנה לשאוב גם נחמה.

וחייבים גם לומר שלמרות שהסיפורים של בולניו מלאים תמיד בהתאבדויות, מחלות, רציחות, אהבות אבודות, פרידות מזעזעות, מזל רע וסתם ימים גרועים – הם לעיתים קרובות מצחיקים, חכמים, מלאים בתנופה והשראה, וסקסיים. כן, סקסיים. הם פשוט מלאי חיים, למרות כל המוות ושאר הדברים הגרועים. כמו שבולניו, או ליתר דיוק ארטורו בלאנו, בן דמותו גם בקובץ הזה וגם ב”בלשי הפרא”, מעיר באחד הסיפורים כאן, קמתי בבוקר עם מרץ, ומרץ זה מספיק קרוב למצב רוח טוב.

14 סיפורים קצרים מכיל הקובץ “שיחות טלפון”, והוא מחולק ל-3 שערים: “שיחות טלפון”, “בלשים” ו”חייה של אן מור”. מה שמניע את עלילות כל הסיפורים הם שיחות טלפון, מכתבים והתכתבויות – “התכתבות בלתי סדירה, בלתי צפויה ומיוסרת, בבואה נאמנה לכולנו, שהתחלנו לאבד את נעורינו, להשלים עם קץ החלומות”; וגם שיחות בין ידידים ועם אנשים זרים, סיפורים שמועברים מאחד לשני, מונולוגים ודיאלוגים. דווקא המקבץ האמצעי, “בלשים”, הוא החלש יותר לטעמי, אבל שני המקבצים האחרים מצוינים. הסיפור הבולט בקובץ הראשון הוא “סנסיני”, אשר סובב סביב תחרויות ספרותיות: סופר גולה ותיק ומוערך מדריך סופר גולה צעיר וטירון איך לגשת לכמה שיותר תחרויות ספרותיות, מתוך כוונה וניסיון להתפרנס מהן. מי שזוכר את האפיזודה המבריקה על הסופר שהזמין את המבקר שלו לדו-קרב (ועוד לפני שהמבקר כתב עליו מילה אחת!) ב”בלשי פרא”, יזהה כאן את אותה תחושה של אבסורד גמור מצד אחד, לצד ההרגשה שזה לגמרי הגיוני מצד שני. כמו בחיים.

“ תשובתו של סנסיני היתה עניינית ונרחבת, לפחות בכל הנוגע לתהליך היצירה ולתחרויות. בדף פוליו כתוב משני צדיו במרווח יחיד, הוא הציג מין אסטרטגיה כוללת לזכייה בפרסי ספרות פרובינציאליים. אני מדבר מתוך ניסיון, כתב. המכתב פתח בדברי הלל (שלא נודע לי מעולם אם נאמרו ברצינות או בצחוק) לפרסים כמקור פרנסה לחיי היומיום. בהזכירו את נותני החסויות, העיריות והבנקים, כינה אותם “האנשים הטובים האלה שמאמינים בספרות”, או “הקוראים בעל כורחם הטהורים האלה”. לעומת זאת לא היו לו שום אשליות ביחס לידיעות שהיו לאותם “אנשים טובים” על אותם קוראים שסביר להניח (או לא סביר להניח) שיצרכו את הספרים הבלתי נראים הללו. הוא עמד במפגיע על כך שאשתתף בתחרויות רבות ככל האפשר, אם כי הציע, כאמצעי זהירות, שאשנה את הכותרות של הסיפורים אם בכוונתי, למשל, לשלוח אותו סיפור לשלוש תחרויות שונות שמתקיימות באותם תאריכים. כדוגמה הזכיר את סיפורו “בעת הזריחה”, סיפור שלא הכרתי  וששלח לכמה תחרויות ספרות כמין ניסוי, כמו שפן שמשתמשים בו כדי לבחון את השפעתו של חיסון חדש. לתחרות הראשונה, זו עם הפרס הגבוה ביותר, נשלח “בעת הזריחה” בכותרת “בעת הזריחה”, בתחרות השנייה הוצג כ”הגאוצ’וס”, בתחרות השלישית הכותרת היתה “בפמפה האחרת”, ובתחרות האחרונה “ללא חרטה”. הוא זכה בתחרות השנייה ובאחרונה, והכסף הספיק לו לשלם חודש וחצי של שכר דירה, שהרי המחירים במדריד בשמיים. למותר לציין שאיש לא הבחין ש”הגאוצ’וס” ו”ללא חרטה” הם אותו סיפור בשינוי כותרת, אם כי הסיכון שאותו חבר שופטים ישפוט בשתי תחרויות בו זמנית קיים תמיד, כי בספרד ממלאת את התפקיד הייחודי הזה שוב ושוב אותה פליאדה של משוררים זוטרים וסופרים שזכו בפרסים קודמים. עולם הספרות הוא נורא, ואף מגוחך, הוא אמר, והוסיף שאפילו מפגש חוזר עם אותו חבר שופטים הוא לא באמת מסוכן, מאחר שהם בדרך כלל לא קוראים את היצירות, או קוראים אותן ברישול או לחצאין. זאת ועוד, אמר, מי יודע, אולי “הגאוצ’וס” ו”ללא חרטה” הם באמת שני סיפורים שונים שייחודם נעוץ דווקא בשמם. דומים, ואפילו דומים מאוד, אבל שונים. לסיום מדגיש המכתב שעדיף היה לעשות משהו אחר, למשל לחיות ולכתוב בבואנוס איירס, בזה אין כל ספק, אבל המציאות היא המציאות, ואדם צריך להרוויח את לחמו, ולעת עתה זו הדרך. “

(תרגם מספרדית: אדם רון בלומנטל)

אבל בעיניי, הפנינה האמיתית של הספר, הסיפור המושלם, זה שמזקק את כל הגדולה והברק והכישרון האדיר שהיה רוברטו בולניו, הוא “ג’ואנה סילבסטרי” – מונולוג רציף בן 18 עמודים בלי שום שבירת פסקאות, שנקרא גם ברצף אחד עוצר נשימה, מפיה של שחקנית פורנו איטלקייה בשם ג’ואנה סילבסטרי. שחקנית הפורנו הזאת מגיעה ללוס אנג’לס לצלם כמה סרטים בכיכובה, בימים שבהם ג’ק הולמס – ללא ספק רפרור לשחקן הפורנו ג’ון הולמס – גוסס (ג’ון הולמס מת מאיידס). ג’ואנה, שמכירה אותו מסרטים קודמים שבהם שיחקו שניהם, יוצרת עמו קשר וסועדת אותו בימיו האחרונים, כלומר, מעניקה לו את אהבתה כאישה, אהבה רומנטית וארוטית אחרונה, על אף מחלתו האיומה שמבודדת ומוקיעה אותו כמנודה וכמצורע בעיר המלאכים. כלומר ג’ואנה מעניקה לו מחסדיה במובן הכי טהור ומזוקק של המילה חסד. חסד, פיאטה, מריה מגדלנה לישו הצלוב, הקדושה והקדשה, ארכיטיפ הבן האובד (prodigal son) והחיפוש אחרי גאולה, שהם כה מרכזיים בנצרות ובברית החדשה ובהמשך גם בכל תולדות האמנות המערבית – הכל נמצא כאן, דווקא בתוך העולם הכי סליזי, הכי מטונף, הכי קינקי, הכי לא לגיטימי של תעשיית הפורנו. יש שם סצינה מופלאה שמתרחשת על הסט של הסרט הפורנוגרפי, בעיצומו של האקט הפורנוגרפי הבוטה והגרפי, שבו ג’ק מגיע לסט וג’ואנה לא יכולה לראות אותו בגלל התנוחה שהיא נמצאת בה, אבל היא מרגישה לפי תגובות הפרטנרים שלה שמשהו מתרחש שם, ורק בדיעבד היא מבינה שמה שקרה שם זה שנוכחותו של ג’ק “כמו קידשה את הסט, או ככה חשבתי אחר כך, הרבה אחר כך, כששיחזרתי את המצב הזה שוב ושוב. נדמה היה לי שהוא מקדש את הסרט שלנו ואת העבודה שלנו ואת החיים שלנו.”

צריך לקרוא את הפרוזה הנפלאה של בולניו, את התיאור המדויק כל כך של סצינה פורנוגרפית שעוברת הקדשה, וגם את זה:

“ היה לי עוד שבוע עבודה, אבל החלטתי להישאר עוד קצת בלוס אנג’לס אחרי הצילומים. ברור שהיו לי התחייבויות אחרות, באיטליה ובצרפת, אבל תכננתי לדחות אותן או לשכנע את ג’ק שיבוא איתי, הוא היה כבר באיטליה כמה פעמים, עשה כמה סרטים מאוד מצליחים עם צ’יצ’ולינה וגם כמה איתי ואפילו עם שתינו ביחד, ג’ק אהב את איטליה, ולילה אחד הצעתי לו לנסוע אבל נאלצתי לעזוב את הרעיון, לעקור אותו מהמוח, מהלב, נאלצתי לכרות את הרעיון או את התקווה הזאת שיצאה לי מהכּוּס, כמו שאומרים הנפוליטנים בטורה דל גרקו, ולמרות שלא הרמתי ידיים, באיזשהו אופן שאני לא יכולה להסביר, דווקא הבנתי את הסיבות של ג’ק, או את האין-סיבות שלו, את השקט המאיר והרענן, האיטי, שעטף אותו ואת מילותיו המעטות, כאילו הדמות הגבוהה והרזה הזו הולכת ונמוגה, ואיתה קליפורניה כולה, ושמחתי, למרות שהדבר שחשבתי עד אז בתור האושר שלי, הדבר הזה הלך והתנדף, הבנתי שההסתלקות או הפרידה הזאת היא גם צורה של התגבשות – צורה מוזרה, חריגה, סודית כמעט, אבל בכל זאת התגבשות לכל דבר – והידיעה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך, עשתה אותי מאושרת ובאותו זמן העלתה בי דמעות, ובגללה הייתי מאושרת, ובכיתי, איפרתי שוב ושוב את העיניים וראיתי הכל בעיניים אחרות, כאילו יש לי קרני רנטגן, והכוח הזה או כוח-העל הזה הלחיץ אותי , אבל גם מצא חן בעיניי, הרגשתי כמו וונדרוומן, כמו הבת של מלכת האמזונס… “

בולניו אובחן כחולה בשחמת הכבד ב-1993, ואני לא יכולה שלא לתהות אם את כל הכוח הרגשי העצום של הסיפור הזה ואת כל האמפטיה שלו הוא לא שאב בדיוק משם. אין עוד מחלה שכרוכה בכזה קלון ונידוי חברתי כמו איידס, אבל יש משהו בשחמת הכבד, לא רק בסופניות ובמוות הנורא שהיא נושאת איתה, אלא גם בעובדה שאף היא מחלה שיש לה קשר לאלכוהול, סמים (שימוש במחטים) וריבוי פרטנרים מיניים, שאולי הופך אותה, לפחות בעיניי נושאה, ללא מאוד רחוקה מאנשים גוועים מאיידס כמו ג’ק הולמס.