עובדה מעניינת [1] היא שמבין כל אלבומי הסולו שלו, שלושה אלבומים של מארק לאנגן אינם רשומים על שמו כי אם על שם היישות הלא-באמת-קיימת המתקראת [2] Mark Lanegan Band. אלה הם Here Comes That Weird Chill מ-2003, Bubblegum מ-2004 ועכשיו Blues Funeral. למעשה, מארק לאנגן לא הוציא אלבום סולו על שמו בלבד מאז Field Songs ב-2001. בזמן שחלף מאז הוא הסתובב בטריטוריות המאובקות של אומת האינדי-שמינדי כמו רוסטר קוגבורן: אקדוחן להשכיר, והקליט שלושה אלבומים עם איזובל קמפבל, שני אלבומים עם ה-Soulsavers, שניים-שלושה אלבומים עם גרג דולי (ב-Twighlight Singers וכ-Gutter Twins) ואינספור פרוייקטים דוגמת שני אלבומי הדמואים הנשכחים של ג’פרי לי פירס (הוא לא היה שם במיטבו, בלשון המעטה, ויש מעט דברים שגורמים לי יותר צער מלכתוב את זה [3]).

בחינה מדוקדקת מעלה שאותם אלבומים שמארק לאנגן מוציא תחת שם הלהקה-הלא-קיימת שלו נועדו לסמן חריגה מהקו והטון המוכרים כל כך מאלבומי הסולו המוקדמים (1989 – 2001) שלו: אלבומים שבבסיסם ניצבים פולק, בלוז, בלוז-מערבונים ואמריקנה, ואשר עושים שימוש מינימלי בגיטרה אקוסטית וחשמלית, מעט בס ותופים, פה ושם פסנתר, וזהו פחות או יותר. הצליל האורגני הזה, שמתאים לקול הבלתי נשכח של לאנגן כמו וויסקי לסיגריות [4], מקנה לאלבומים המוקדמים של לאנגן את האיכות האינטימית והחמה שלהם.

לעומתם, אלבומי ה”להקה” מסמנים התנסות בצלילים רועשים וברוטליים הרבה יותר ומתיחת גבולות לכיוון הנויז, האינדסטריאל, האלקטרוניקה, הפסיכדליה וסתם מוזרויות כאלה ואחרות. לפעמים זה עובד ולפעמים לא ממש. שני עמודי התווך המלווים את לאנגן ב-Blues Funeral הם אלן ג’והאנס וג’ק איירונס – מוזיקאים ותיקים, מוכשרים ועתירי זכויות [5]; בהתחשב בצליל הסופי המסונתז בכבדות של האלבום, לא ברור איזה יתרון היה להם ולאורחים הנוספים שהתלוו אליהם (ג’וש הום, גרג דולי). באותה מידה אפשר היה להשתמש במכונות תופים, סמפלרים ושאר צעצועים דיגיטליים-אלקטרוניים, והתוצאה היתה זהה.

זה לא אלבום ממש רע, הוא רק מרגיש לי קצת מוחמץ – דווקא בגלל שיש כאן כמה שירים נהדרים, שבתחושה שלי דווקא ליווי “קלאסי” ברוח האלבומים המוקדמים של לאנגן היה עושה להם הרבה יותר טוב. Deep Black Vanishing Train מדגים את זה הכי יפה, ואפשר רק לדמיין איך היו נשמעים Harborview Hospital, Phantasmagoria Blues ו-Gray Goes Black בעיבוד דומה. Bleeding Muddy Waters ו-St Louis Elegy אכן קרובים לשם ברוחם, ולעומתם Riot in My House ו-Quiver Syndrome הם שני שירים מיותרים לגמרי באוזניי – יותר מדי רוק איצטדיונים סבנטיז כבד. אבל ללא ספק שתי הרצועות המרתקות ביותר באלבום הן שני שירי דיסקו – כן, דיסקו! – שהן כל כך רחוקות מכל מה שלאנגן עשה אי פעם וכל מה שמזוהה איתו, עד שזה היה יכול להיות איום ונורא, אבל האמת היא שזה ממסמר. אם האלבום הזה היה תקליט, Ode to Sad Disco (רצועה 6) היה סוגר את הצד הראשון של התקליט, ו-Tiny Grain of Truth (רצועה 12 ואחרונה) היה סוגר את הצד השני. אלה שני קטעים מהממים, דווקא בגלל שהם כל כך לא צפויים.

אבל אם יש משהו באמת קצת מפתיע באלבום הזה זו העובדה שלמרות המורבידיות הגלומה בשם האלבום עצמו ובשמות שירים כמו Gravedigger’s Song ושאר הכותרים המלבבים הנזכרים לעיל, לאנגן נשמע כאן – לא ייאמן ככל שזה נשמע –  מאושר. צריך להוסיף לזה את העטיפה היפהפייה עם שלל השושנים הפורחות בורוד עז [6] ואת התמונה הפנימית – ריבוע של 4 תמונות קטנות – שבה נראית במטושטש אישה גוזרת את שערו הפראי של לאנגן. זו יכולה להיות אסוציאציה של דלילה הגוזרת את מחלפותיו של שמשון האימתני, או תמונה מקסימה של אושר ביתי שלו [7]. ככה או ככה, אם בשלב הזה של חייו ושל הקריירה שלו מארק לאנגן רוצה לעשות דיסקו, שיהיה דיסקו. אני די מחבבת את האלבום הזה, על כל מגרעותיו. אבל עמוק בפנים אני עדיין ממתינה, ואני אמשיך להמתין, לאלבום סולו “אמיתי” חדש שלו.

[1] מעניינת אותי; ברור לי שאנשים שיש להם חיים מוצאים עניין בדברים קצת יותר חשובים.

[2] לא רק שלא מדובר בלהקה אחת קבועה, ולא רק שבכל אלבום מנגנים מוזיקאים אחרים, אלא שגם באותו אלבום מתחלפים המוזיקאים בין כל השירים.

[3] יש שני דברים שלנצח אהיה בעלת חוב ענקי למארק לאנגן עליהם: האחד הוא הנחמה העצומה שבמוזיקה שלו, החל מימיו ב-Screaming Trees, דרך אלבומי הסולו שלו וכלה בשלל הפרויקטים הבלתי נדלים שלו; והשני הוא ההיכרות שהוא ערך לי עם ג’פרי לי פירס ו-Gun Club דרך ראיון איתו שקראתי אי אז בשנת 1996. לפני כן לא שמעתי עליהם מעולם.

[4] הייתי חייבת.

[5] אלן ג’והאנס היה חבר יחד עם נטשה שניידר וג’ק איירונס בלהקה Eleven. ג’ק איירונס תופף עם ה- Red Hot Chili Peppers בגלגול המוקדם שלהם, ועם Pearl Jam בגלגול האמצעי שלהם.

[6] בהחלט גם מחווה לעטיפת האלבום Power, Corruption and Lies של ניו אורדר.

[7] לקארבר יש שיר כזה, “תספורת”.

הימים האלה שבין סוף חופשת הקיץ לתחילת החגים הם הזמן שבו קל לי להתאהב מחדש בעיר. כל הקיץ התיירים מילאו את בתי הקפה והרחובות, ובחגים יגיעו שוב עולי הרגל שיציפו את העיר ביותר מדי תפילות וקדוּשה; אבל בימים האלה ששוב אפשר למצוא מקום פנוי לשבת ב-5 במאי, לצמצם עיניים ולבהות בנחילי האדם שעוברים בשוק, קל לדמיין ולו להרף עין שזו עיר רגילה.

כל כך הרבה אנשים איבדתי כאן במרוצת השנים. יותר מדי אנשים שלא יכלו לעמוד עוד בגודש התפילות והקדוּשה, רוחות הרפאים והזיכרונות. שלא יכלו לעמוד יותר בבוהק הלבן המסנוור המוחזר בקיץ מהאבנים הקשות, בצפירת השבת, בדיווחים מהעיר הנצורה. יותר מדי אנשים שנדדו למקומות שבהם הייאוש נעשה יותר נוח: מודיעין, תל אביב, אמסטרדם, ברלין. יותר מדי אנשים שמצאו את עצמם נאבקים יותר מדי פעמים למען דברים שבכל עיר רגילה בסופי שבוע הם מובנים מאליהם: בית קולנוע, בית קפה, חניון, תיאטרון.

כל דבר כאן הוא מאבק. כל ניסיון לקיים קהילה יוצרת בת קיימא הוא עניין חתרני ומחתרתי. כל ארבע שנים מתחלפת כאן הקהילה היוצרת בעיר: הסטודנטים של בצלאל, מוסררה וסם שפיגל אורזים את העפרונות והגיטרות והמכחולים והמצלמות, ונודדים מערבה, בחיפוש אחרי מקורות פרנסה שכאן הם מצומצמים להחריד. כל שכבת הגיל שלי כאן נמחקה לגמרי. כשאני הולכת לראות סרט בתיאטרון ירושלים אני הכי צעירה באולם. כשאני הולכת להופעה באוגנדה אני הכי זקנה במקום. לעיתים קרובות יותר ויותר אני מרגישה כמו חריג מעוות בפריק-שואו של אישה אחת. בעיר דתית, מסורתית, משפחתית ושמרנית אני בדיוק כל מה שהוא ההיפך הגמור.

ייאמר לפחות שתחושות הגולים-בארצם ועם-הגב-לקיר הן קרקע פורייה ליצירה מוזיקלית מעולה. אם הקיום שלך הוא ממילא שולי, לפחות תעשה את האמת שלך הכי טוב שאתה יכול. ככה הוציאה העיר הזאת מקרבה שורה של להקות מעולות: החל מנושאי המגבעת (ז”ל), דרך יאפים עם ג’יפים (שיצאו שוב להפסקה של, ככה, שמונה עד עשר שנים), וכלה ברייסקינדר ואשכרה מתים (שעברו כבר מזמן לתל אביב).

העיר הזאת לימדה אותי להיות אוטרקית. כשלא נשארה לי כאן נפש חיה, למדתי לקרוא. כשלא נשארו לי ספרים, למדתי לכתוב. כשנגמרו לי המילים, למדתי להתבונן. בהגדרה העצמית שלי אני ירושלמית הרבה לפני שאני ישראלית. העיר הזאת עיצבה אותי בצלמה ובדמותה: הררית, מבודדת, מנוכרת, קשה ובלבה חומה.

אבל בינתיים הזמן הזה, החלון הצר הזה שבין סוף חופשת הקיץ לתחילת החגים, הוא הזמן הכי טוב בעיר. הימים הולכים ומתקצרים. האור מתרכך והוא מעגל פינות ומטשטש זוויות חדות ופצעים פתוחים. החום היבש רק מלטף וכבר לא שורף. זה שעזב כבר לא יחזור, ומי יודע כמה זמן עוד נשאר לי פה. אבל בינתיים אני כאן: בפחד ותיעוב, באהבה ובסיאוב, חרוסלמה.

(נכתב בבית הקהוה בשבת אחר-הצהריים, 15.9.12, והתפרסם במקומון “זמן ירושלים” במסגרת הפרויקט ירושלים: שונאים, סיפור אהבה – על היחס הדו-קוטבי של ירושלמים לעיר, 21.9.12)

מעניין – וגם מובן – איך כל מי שרואה את “הוואלס האחרון” משליך עליו, כמו על בד קנבס, את העמדות והתפיסות שלו לגבי הנושאים הטעונים שבהם הסרט עוסק (האם יש אהבה, מהי אהבה בסרטים אם אין לה הפי אנד, ההרגל והשיממון של חיי נישואים מוכרים ובטוחים לעומת התחושה המסעירה והמחשמלת של תשוקה למשהו חדש* וכו’). אז הנה ההשלכה שלי: הסרט הזה בעיניי הוא סרט התבגרות של אישה צעירה, מהוססת, שאין לה עדיין אישיות מובחנת ומגובשת, ועל הדרך הבלתי נמנעת והמכאיבה שהיא חייבת לעבור כדי לגדול ולצמוח למי שהיא רוצה באמת להיות. אני רוצה לטעון שמהבחינה הזאת “הוואלס האחרון” של שרה פולי ומישל וויליאמס – ומכל הבחינות החשובות הסרט הזה הוא של שתיהן, הבמאית והשחקנית הראשית בהתאמה – הוא סרט פמיניסטי.

המפתח להבנה הזו מופיע כבר בסצנה הראשונה של הסרט, בדמות לק כחול על בהונות רגליה של הגיבורה. לכאורה, פריט שולי לחלוטין, סעיף זניח באגף הלבוש (ההיפסטרי) של הסרט; אבל לגמרי לא כזה למי שזוכר את “ילדים קטנים” של טום פרוטה (Tom Perrotta), הספר ו/או הסרט. “ילדים קטנים” עוסק בנושאים דומים מאוד לאלה של “הוואלס האחרון”, ושם ללק הכחול על בהונותיה של שרה, הגיבורה שלו, היה תפקיד מכריע בעלילה.

“ שרירי שוקיים יפים, קרסוליים גבשושיים, סנדלי בירקנשטוק משעממים. הדבר המפתיע היחיד היה הלק על ציפורניה – כחול מזוויע, צבע מהסוג שנערונת בת שתים-עשרה היתה אוהבת, לא משהו שהיית מצפה למצוא על כף רגלה של אישה בוגרת. את צריכה להיות משוגעת כדי למרוח לק כזה, או מאוהבת כל כך שכבר לא אכפת לך מכלום.“

מתוך ידיעה שסרטה הקודם של פולי, “הרחק ממנה”, היה עיבוד לסיפור של אליס מונרו, מי יגיד שאסור להניח שפולי הכירה גם את “ילדים קטנים” של פרוטה? לו ומרגו ב”וואלס האחרון” בהחלט מתנהגים כמו ילדים קטנים. כשדניאל נכנס לתמונה הוא מצית במרגו תשוקות חבויות, כמעט אפלות – למשל, לסקס ויחסים שיש בהם הרבה יותר קשיחות וכוח, ופחות עדינות וחיבה. אלה תשוקות הרבה יותר “מבוגרות”, הרבה פחות ילדותיות, ממה שיש בין מרגו ולו.

היום גיבורה “נואפת” כבר לא חייבת למות בסוף, לפחות לא בסרטים אמריקאיים/קנדיים, וזאת בניגוד לסופן של אמה בובארי ואנה קארנינה בספרות של אמצע המאה ה-19. אז מרגו לא בולעת רעל בסוף ולא משליכה את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת, אבל היא כן נשארת לבד. וזו, בעיניי, הנקודה המכרעת של הסרט. למעשה, גם אצל פרוטה וגם אצל פולי, הדבר הטוב ביותר שקורה לגיבורה זה שהיא נשארת בסוף לבד. הנשמות המצקצקות יטענו שהיא נשארת קירחת מכאן ומכאן, אבל למעשה, בעובדה שהיא נשארת בסוף בלי הבעל ובלי המאהב – כלומר בלי גבר – היא סוללת את הדרך שלה לעצמאות. ולא, זה לא קל וזה לא תמיד נעים, אבל אם מרגו רוצה להיות כותבת אמיתית, וזה מה שהיא אומרת שהיא רוצה להיות – אז היא חייבת למצוא קודם כל את הקול האמיתי, הפנימי, שלה. היא תהיה חייבת להכיר את עצמה, לפתח לעצמה אישיות ורצונות ותשוקות, להפסיק להיות ילדה קטנה ומפוחדת בגיל 28, להשתחרר לפחות מכמה מהעיצורים והמחסומים שלה, והדרך לזה עוברת קודם כל דרך חיים, לפחות לתקופת-מה, במחיצת עצמה בלבד.

אז אני חוזרת לכמה מהדברים ששרה, הגיבורה ב”ילדים קטנים” של טום פרוטה, אומרת על אמה בובארי, וכמה הם מתאימים גם למרגו בסרט של שרה פולי:

“ כשקראתי את הספר בקולג’, מאדאם בובארי נראתה לי סתם טיפשה. אבל כשקראתי אותו הפעם, פשוט התאהבתי בה. הפרופסורים שלי יהרגו אותי, אבל אני מתפתה להרחיק לכת ולומר, שבדרך מוזרה משלה אמה בובארי היא פמיניסטית. היא לכודה. היא יכולה להשלים עם חיי אומללות או להיאבק בהם, והיא בוחרת להיאבק. היא נכשלת בסוף, אבל יש משהו יפה והרואי במרידה שלה. לא הבגידה היא העניין, אלא הרעב לאלטרנטיבה. הסירוב להשלים עם האומללות.“

צריך לסלוח לפולי על עודף סימבוליזם בסרט הזה, ועוד סימבוליזם קצת פשטני. מרגו, למשל, מספרת לדניאל בשדה התעופה על הפחד שלה מ-connections: טיסות המשך, אבל גם קשרים; לו מחבר ספר בישול על עוף בלבד – chicken היא מילת סלנג לפחדן, אבל דווקא לו הוא זה שמוצא את האומץ לבסוף לסיים את הנישואים. כשחושבים על זה, מרגו היא אישה ששני הגברים הם אלה שמחליטים עבורה את ההחלטות החשובות, היא עצמה פוסחת על הסעיפים ולא מסוגלת להחליט לכאן או לכאן. זה חלק מחוסר הבגרות שלה, אבל כאמור, אני די אופטימית ביחס לעתיד שלה: היא תגדל להיות מישהי עם אישיות. היא תלמד לכתוב. היא תצמח.

ושני הקטעים שהכי חיבבתי בסרט: סצינת הנשים העירומות במלתחה של בריכת השחייה – נשים אמיתיות, בכמה גילאים וגדלים וצבעים (למעט מישל וויליאמס ושרה סילברמן, שהן אחרי הכל שחקניות מקצועיות ולכן גם בעלות גוף חטוב מושלם), ועם משולשי שיער ערווה, בלי שום ערוות מגולחות. והקטע הכי סקסי בסרט הוא לא פנטזיות הסקס של מרגו, אלא הקטע שבו דניאל מתאר באוזניה בפרוטרוט מה הוא היה עושה לה במיטה. טוב, זה רק בגלל שאני בחורה ספרותית ורבלית מחורבנת.

* כך, למשל, אחד משירי המפתח בפסקול הסרט הוא Video Killed the Radio Star – האופן שבו דבר חדש מחליף ומוחק את הדבר הישן.

חוץ מזה קראתי החודש את “הנכדה של מר לין” של פיליפ קלודל, שהיה ממזרי (במובן החיובי) בטוויסט שהוא טומן לקורא בעמוד האחרון של הסיפור; את “קיץ אחרון” של הנסיורג שרטנלייב השווייצרי שהיה מאכזב בפלקטיות ובשרירותיות שלו – מסיפור התבגרות שחוזר אחורנית לשנות ה-70 הצבעוניות, המהפכניות, אפשר לצפות לכל כך הרבה יותר. כך, למשל, במקום לעבות את הדמויות ואת העלילה, שרטנלייב מסתפק ברשימת 70 האלבומים שהיו אהובים ביותר על חברו הטוב של המספר. רמז לעד כמה אפשר היה לעשות מהחומרים האלה כל כך הרבה יותר אפשר למצוא בסיפור הקטן המסתתר בתוך דפי הסיפור הכללי, שבו המספר מגיע לכריסטיאניה בקופנהגן – קומונה אנרכו-היפית-סקווטרית חופשית שנוסדה ב-1971; קראתי גם את “לקנות את לנין וסיפורים אחרים” של מירוסלב פנקוב, צעיר יליד בולגריה שחי וכותב באמריקה. אני תוהה אם לא הגענו לנקודה שבה ספרות מהגרים – שהיתה הדבר הצעיר, המרתק והחדשני ביותר בעולם הספרותי בשנים האחרונות – מתחילה להפוך לקלישאה. נדמה לי שבשנת 2012 פחות או יותר כולנו, לפחות בעולם המערבי, מרגישים כמו מהגרים. גם אם אנחנו חיים בארץ שבה נולדנו. תחושות של זרות וגלות פנימית ושאלות של זהות ושייכות משותפות לרבים מאיתנו. למען ההגינות ייאמר גם שבגלל שאני חסידה כל כך גדולה של אלכסנדר המון ניגשתי לספר הזה בחשדנות – אחרי הכל, סיפור של צעיר שמהגר מארץ קומוניסטית במזרח אירופה למערב התיכון בארצות הברית ומתחיל לכתוב ספרות באנגלית נשמע כמו סיפור ביוגרפי מוּכּר. ייאמר לזכותו של פנקוב שהוא כותב מצוין, וכמה מהסיפורים בקובץ – “ממזרח למערב”, “לקנות את לנין” ו”תמונה עם יוקי” –טובים ממש. כך שנהניתי ממנו.

אני לא יכולה לומר שאני נמנית על עדת מעריציו של דייויד פוסטר וואלאס, מהסיבה הפשוטה שלא ממש קראתי את כל כתביו, שרק חלק קטן מהם תורגם לעברית. סביר להניח שביום שבו יהיו לי האומץ והכוח והסבלנות לפצוח בקריאת רומן אפי של אלף-ומשהו עמודים, זה יהיה 2666 של רוברטו בולניו ולא Infinite Jest של וואלאס. ממה שקראתי עד כה מוואלאס, אני יכולה לומר שבעיניי הוא כותב מסות (כלומר non-fiction) מבריק, אבל לא בטוח שאני משתגעת אחריו כמחבר רומנים וסיפורים (fiction), אם לשפוט לפי מה שתורגם ומופיע בקובץ “נערה עם שיער מוזר”. במילים אחרות: “משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם”, “קחו בחשבון את הלובסטר”, ו”המראה מהבית של גברת תומפסון” הן מסות מבריקות, מלאות כושר המצאה ומתפוצצות מכישרון כתיבה, ובעיניי, התכונות הללו בדיוק הן בעוכריו של וואלאס כסופר fiction – לפחות בשבילי, שבספרות “יפה” הדבר האחרון שאני רוצה להרגיש בזמן הקריאה זה כמה הסופר הוא מבריק ושנון ובעל שליטה בפירוטכניקה של השפה ולהטוטנות מילולית.

אני לא בטוחה שכל הפירוטכניקה הזאת לא היתה בעוכריו של וואלאס גם במובן נוסף. אני מתכוונת לזה שהוא לא היה יכול לשאת יותר את החיים בתוך הראש שלו, בתוך התודעה שלו, וב-2008 הוא שם קץ לחייו. אני חושבת ש”ניאון ותיק וטוב” הוא תיאור מדויק, מצמרר ומחניק, של איך פועלת תודעה עצמית כזאת, סוליפסיסטית ללא מוצא, לולאה הרסנית בלי נתיב מילוט, בלי שום מתג כיבוי (חוץ מהתאבדות. או סימום עצמי, ואת האופציה האחרונה הזאת וואלאס הכיר מקרוב, ובתחושה שלי הוא לא היה מוכן לחזור לחיות כך, מה שקרוב לוודאי השאיר לו, בתחושה שלו, רק את האופציה הראשונה). אני תמיד חושבת על זה שמייקל סטייפ שר פעם שלא כולם מסוגלים לשאת את משא העולם, אבל האמת היא שהעולם הזה הוא עלוב עד גיחוך, ולא מאוד מסובך לשאת אותו, פלוס מינוס, ימים טובים יותר וימים טובים פחות. אבל לשאת את התודעה שלך עצמך, לחיות יום אחרי יום ושעה אחרי שעה בתוך הראש שלך, בידיעה שאין לך שום אפשרות לצאת ממנו החוצה – זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה מה שקשה כל כך לעמוד בו. התיעוב העצמי והדיכאון של וואלאס, גאון ספרותי, מזכירים לי מאוד את התיעוב העצמי והדיכאון של קורט קוביין, גאון מוזיקלי, ושניהם לא יכלו לשאת את זה יותר. הם השאירו אחריהם גוף יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה, אם להשתמש בכותרת ספרו של אחד מהיורשים הבולטים ביותר של וואלאס בספרות האמריקאית העכשווית.

טוב, אני אפסיק כאן. אני רק אגיד עוד ש“הפסקה”, ספר שירי הביכורים של מעין לוי בן סטון, הוא נהדר, וככה הסתיים חודש הקריאה שלי באוגוסט.

אוי מותק זה הכי גרוע שיכול להיות למה את תמיד חייבת להתאהב במה שהוא מסובך ובלתי אפשרי זה אפילו לא להתאהב סתם כמיהה וערגה וכיסופים למשהו ששום גבר בעולם לא יוכל לספק למה שלא תמצאי מישהו שפשוט יהיה שם איתך כשתזדקני ותחלי ולא תצטרכי להיות לבד למה שלא תמצאי פשוט מישהו לשכב איתו סקס סקס סקס סקס כמה זה מסובך למצוא בעיר הזאת מישהו להזדיין איתו אז עכשיו את רוצה אותו הוא מסעיר אותך ומצית לך את הדימיון אבל אני נותנת לזה גג שבועיים וזה בהערכה נדיבה ואחר כך ייקח לך שנתיים להתגבר על זה ולשכוח כי זה לא נעשה קל יותר עם השנים להפך הלב שלך נעשה רך יותר ופגיע יותר ודווקא בגלל זה חומות ההגנה שלך הולכות ומתקשחות וברור שהוא ישבור לך את הלב לרסיסים בגלל שהוא אמן קשוח ובלתי מתפשר והוא אפילו עוד לא עשה צעד בכיוון שלך הוא נחמד אלייך פשוט בגלל שהוא מחונך היטב וזה מזעזע שזה מספיק בשבילך בכדי לחשוב שיש שם משהו רך מתחת שאת רוצה לחשוף ולגעת בו אבל אני אומרת לך תעזבי את זה שום דבר טוב לא יצמח מזה רק שברון לב חרטה וייסורים עדיף שתשכחי מזה והכי חשוב אל תעשי מעצמך צחוק בזה שתתחילי איתו את טוב אם את חייבת

“חיות הדרום הפראי” של בן צייטלין הוא גלוית אמריקנה מרהיבה שמערבת פולקלור, מיתוסים וארכיטיפים בתוך ריאליזם מדויק, עד שגם בה העל-טבעי מתקבל בטבעיות גמורה. הסרט הזה נטוע בתוך ביצות לואיזיאנה, כלומר בדלתא של המיסיסיפי, בזמן שמרמז להוריקן קתרינה – אסון אפי במימדיו, ספק טבעי ספק מעשה ידי אדם. ילדה קטנה עומדת לאבד את אביה, ההורה היחידי שנשאר לה, לא משנה כמה קשוח ומחוספס ואף אלים היחס שלו כלפיה, ועליה ללמוד לשרוד בתוך עולם שהברוטליות והאכזריות שלו משתווים רק לקסם וליופי שלו.

והקסם והיופי האלה הם עיקר כוחו של הסרט – הצילום, עיצוב הפריימים, עיצוב הסט. על אף שהוא בשום פנים ואופן אינו תיעודי (אין אף ילדה או ילד בעולם שמסוגלים לנסח בגיל 6-7 כאלה תובנות על היקום והעולם ועל מקומו של האדם בהם), הוא מרגיש לפעמים ככזה. למעשה, יותר מכל סרט אחר, הסרט הזה הזכיר לי את “בומביי ביץ'” של עלמה הראל – סרט תיעודי של עוד יוצרת קולנוע צעירה, שגם במרכזו ניצב ילד, וסביבו קהילה של אנשים שנדמה שהציביליזציה הקיאה אותם מקרבה. האנשים של “חיות הדרום הפראי” הם קהילה של דחויים ונידחים החיים במקום שלו הם קוראים “האמבטיה” (the bathtub) – איזור שמתקיים בסמוך לסכר שהוקם בשולי איזור התעשייה של העיר הגדולה, והוא לא יותר מערימת בקתות, צריפים וסמרטוטים. גם בומביי ביץ’ (האמיתית) וגם ה”אמבטיה” (הפיקטיבית) הם פחות או יותר איזורים מוכי אסון אקולוגי, ושניהם – גם ב”בומביי” התיעודי וגם ב”חיות” העלילתי – מצטלמים נפלא, לא משנה באיזו דלות, עוני, פיגור סביבתי ולכלוך מדובר. וכמו שעלמה הראל עירבבה בסרטה קטעי כוריאוגרפיה מסוגננים בתוך התיעוד הריאליסטי של אנשי השוליים החיים בחור בקצה העולם, כך גם צייטלין מטשטש את הגבולות שבין המבויים לתיעודי, בין הריאליסטי לפנטסטי, בין המציאותי למכושף.

מבחינה סיפורית, אני חושבת שמקור ההשראה הבולט ביותר על הסרט הוא הקלברי פין של מארק טוויין, לבטח אחד הטוענים הגדולים לכתר “הרומן האמריקאי הגדול”. זו לא רק ההצבה במרכז של ילד יתום מאם שמתמרד כנגד אב אכזר ובורח אל הנהר הגדול עליו הוא משייט ברפסודה. זו גם התפיסה המובלעת של חירות ואינדיבידואליזם על גבול האנרכיזם, שהיא ללא ספק תפיסה אמריקאית מאוד, במיוחד בדרום. אבל זו גם הנקודה שבה אני לא חשה בנוח עם הסרט, על אף כל יופיו וקסמיו: מפני שההנחה המובלעת בו, או המסקנה העולה ממנו, היא שמעצם החירות חיי עוני הם חיים מאושרים. למעשה, כפי שידוע לנו היטב, יש בעוני רק מעט מאוד חירות, אם בכלל. אין שום דבר “קסום”, “מקסים” או כל מילה אחרת שעושה שימוש בשורש ק.ס.ם בעוני, דלות, ניוול, טינופת, אלכוהוליזם, בורות ובערות שאנשים מדשדשים בהם עד ברכיים, ולפעמים גם עד מעבר לאוזניים. לבטח לא כשמעורבים בזה ילדים.

אבל כאמור, הסרט הזה מרהיב מבחינה ויזואלית וזה עיקר קסמו. שני שיאיו הוויזואליים הם בית הבושת שעל אסדה הצפה על הנהר, שאליו מגיעה האשפאפי בחיפוש אחר אמה. היא מדמה שהיא מוצאת אותה בדמותה של הטבחית הצעירה במקום, ולכל הסצינה הזו יש איכות של חלום או פנטזיה או אגדה. השיא השני הוא בהקמה לתחייה של חיות פרה-היסטוריות דוגמת שור הבר (אורוקס) וביזונים קדומים, המתגלגלים בסוף הסרט לעדר חזירי בר בגדול של ממותה שעירה.

ואת כל הפסיפס המרהיב הזה מחבר יחד פסקול נפלא, שלו אחראי יחד עם צייטלין דן רומר.

פחות או יותר בעמ’ 40 של “הר החול” של יואנה באטור קלטתי את מה ואת מי הספר הזה מזכיר לי: את “רומן רוסי” של מאיר שלו. בגלל שזו סאגה משפחתית ששזורה בהיסטוריה הרשמית של העם והאומה, וזו וגם זו מערבות פולקלור, מיתוסים וארכיטיפים באופן שבו גם העל-טבעי מתקבל בטבעיות גמורה.

וגם בגלל השימוש הנהדר, הנפלא, בשפה:

“ זמן קצר אחר כך התגוררו בבית רק קז’ימייז’, אשתו והחותנת המתבכיינת שלא היה חסר לה הרבה לקו הסיום, והעסק הפרטי הראשון של קז’ימייז’ (בגדים סרוגים לטקס ההטבלה) הלך ושגשג. כל הפליטים שהתקבצו בוולבז’יך העמידו צאצאים מתוך תקווה שילדיהם יוולדו עם שורשים לאחר שהם עצמם נגדעו משורשיהם, ואז יוכלו להתגאות בילדיהם המושרשים ולחוש שייכות למקום, להרגיש שהם בבית, שאי אפשר להזיז אותם יותר. החותנת סרגה סריגים לבנים, באשיינקה סרגה תוך שהיא מפזמת, סרגו גם ארבע השכנות מביאלי קאמיין ועוד שש השכנות משצ’אביינקו, וההזמנות זרמו כמו עלים בשלכת. הנשים אלתרו חוטים לבנים מכל הבא ליד: סוודרים פרומים, פוך ברווז, שלג ונייר, מקלות סבא וארנבות לבקניות, קורי עכביש ושערות אפורות. החוט הלבן למצנפות, שכמיות ונעלי תינוקות להטבלה נטווה סביב וולבז’יך כמו רשת, ולא פעם נתקל בו כורה מזדמן שחזר הביתה בשחר של יום קפוא אחרי ששתה כמה כוסיות, ולפני שהספיק להתרומם חנק אותו החוט למוות. אולם בשביל קז’ימייז’ היו הבגדים להטבלה רק המתאבן – הוא ראה בדמיונו כיצד הוא מקים אימפריה שלמה, ועכשיו חסרו לו רק יורשים. הוא הקיש שוב ושוב על אשתו הרזונת עד שנשרו ממנה שאריות הילדות כמו טיח ורוד שנופל מהקיר, ובהמלצת הרופאים שאיבחנו אצלה תת-תזונה, אנמיה ופריג’ידיות אילץ אותה לאכול דגנים עם חלב חם בתוספת חמאה וסופגניות נוטפות שמן מהמאפייה הפרטית בשצ’אביינקו. הוא פיטם אותה בעוגיות בצק מטוגנות ונקניקיות עם חרדל, אגוזים בדבש וגוגל-מוגל, וכשהיתה באשיינקה מקבלת רשות לצאת מהבית לבדה, היתה רצה לגינה ומקיאה בערוגות הפרחים. קז’ימייז’ מאשלאק דמיין איך הוא מאכלס את העולם בילדות קטנטנות עם שיער פשתן, ילדות שיהיו כמו אחייניתו הרחוקה מזאלשיה יאדז’יה, או כמו התאומות עם איברי המין העכבריים. נשים גמדיות, שאף פעם לא יהיו גבוהות ממנו בראש. “

(התרגום המוצלח הוא של עילי הלפרן, שתירגם גם את “חוף לובייבו” של מיכאל ויטקובסקי, שהוא פחות או יותר אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. פה ושם מצאתי ב”הר החול” הדהוד רחוק ל”חוף לובייבו” וחשבתי שזה בגלל התרגום של הלפרן, עד שקראתי בראיון עם באטור שוויטקובסקי הוא אחד הסופרים הפולניים העכשוויים החביבים עליה, מה שמסביר את ההשפעות. חוץ מזה ששניהם ילידי וורוצלב וסביבותיה).

הרומן הפולני הזה הוא על שלושה דורות של נשים בפולין שאחרי מלחמת העולם השנייה: הסבתות הלינה וזופיה, האם יאדז’יה (בתה של זופיה וכלתה של הלינה), והנכדה דומיניקה. זו שושלת מטריארכלית שמדגימה היטב שמי שנשאו ונושאות תמיד בנטל הקיום תחת כל משטרי הדיכוי והרודנות – הפאשיזם, הקומוניזם, הכנסייה הקתולית – הן הנשים. תפקידם של הגברים לעבוד במכרות ולשתות וודקה עד צאת נשמתם, אבל הנשים, הנשים הן שורדות: הן יוצאות לעבוד וגם מחזיקות את הבית, הן עומדות בתורים להקצבת מזון, הן נכנסות להריונות לא רצויים ועוברות הפלות מזוויעות, הן מנסות לזכור שהן גם בנות אדם ונשים בתוך כל האפרוריות החונקת הזאת, ולמרות שמגיל חמישים כבר ברור להן שהן רגל אחת בקבר ושהן הולכות לגמור את החיים לבד ובחושך, ברור גם שהן יחיו עד שיבה (אם כי לא בטוח שטובה).

חוץ מזה שיש בספר הזה את אחת האבחנות המדויקות ביותר בעיני על אמהוּת – על כל אמא, לא רק על אמא פולניה – “שכמו אימהות לא מעטות אוהבת יותר מדי ופחות מדי בו בזמן.”

מי שמכיר את חלוקת הגבולות החדשה של פולין בתום מלחמת העולם השנייה, ימצא אותה כאן. בסוף המלחמה איזור שלזיה/צפון חבל הסודטים סופח לפולין מצדה המערבי, ומאות אלפי תושבי האיזור הגרמנים טרונספרו לגרמניה. את מקומם תפסו פולנים עקורים מן המזרח, מאיזור לבוב שעברה לידי אוקראינה הסובייטית. כך, למשל, הפכה דנציג הגרמנית לגדנסק הפולנית, כך הפכה ברסלאו לוורוצלב. או כמו שכותבת באטור בחוש ההומור הפולני שלה, שהוא דק ואירוני למי שמכיר (את שימבורסקה, למשל), “הן נגררו לוולבז’יך מהמזרח, מהצפון ואלוהים יודע מאיפה עוד, כאילו החזית כולה התגלגלה על כל אחת מהן בנפרד, הגרמנים מקדימה, הרוסים מאחורה ואחר כך הפוך”.

אני מכירה את ההיסטוריה הזאת מהבית, וסביר להניח שגם בגלל זה אהבתי כל כך את “הר החול”. אמא שלי נולדה באוקטובר 1933 בוורשה ועם ההפצצה הראשונה של הגרמנים על העיר, הוריה, היא ואחותה הקטנה ממנה בשנתיים ברחו מזרחה עד שהם הגיעו לכפר רוסי נידח בהרי הקווקז. סבא שלי גוייס לצבא האדום. בתום המלחמה הם חזרו לפולין, אבל לא לוורשה, אלא להתיישבות החדשה בוורוצלב. היא סיימה שם את לימודיה בפוליטכניון, ורק ב-1959, כשהיא בת 26, הוריה, היא, אחותה ואחיה הצעירים ממנה עלו ארצה. שנה אחר כך היא פגשה את אבא שלי בתל אביב. ב-1962 אני נולדתי, ואם יש משהו שאף אחד כמעט לא יודע עליי, חוץ מאשר במשפחה המצומצמת, זו העובדה שהשפה הראשונה שדיברתי היתה פולנית, מפני שמי שטיפלה בי היתה סבתא שלי. זרים ששומעים אותי בפעם הראשונה אומרים שיש לי מבטא, ואני תמיד אומרת שאין לי מושג מאיפה זה בא, מפני שנולדתי וגדלתי בארץ. אבל עמוק בפנים אני תמיד חושבת שאולי אלה שרידי השפה הפולנית, למרות שאני לא מדברת היום אפילו מילה אחת ממנה. אבל למרות שדיברתי פולנית, אמא שלי נתנה לי שם ישראלי שהמשמעות שלו פחות או יותר היא לשתול משהו חדש. במקרה שלה, בפעם השלישית או הרביעית בחייה הקצרים. “מתוך תקווה שילדיהם יוולדו עם שורשים לאחר שהם עצמם נגדעו משורשיהם, ואז יוכלו להתגאות בילדיהם המושרשים ולחוש שייכות למקום, להרגיש שהם בבית, שאי אפשר להזיז אותם יותר”. אבא שלי דווקא הרהר בשם נגה, אבל noga בפולנית זה רגל, ואמא שלי לא היתה מוכנה שלשום בת שלה יקראו רגל. אני שמחה על השם שאמא שלי נתנה לי, לא רק בגלל שאני חושבת שהוא יפה, אלא בגלל שאני מבינה איזו משמעות היתה לו בשבילה. אמא שלי נתנה לי שם והיסטוריה ותרבות – ובקיצור, זהות – שמחברת אותי אליה ואל אמא שלה ואל אמא של אמא שלה ואל ארץ רחוקה שבכל זאת היא חלק בלתי נפרד ממני.

בשבת לקראת שמונה בערב הרוח הקרה הניסה את הבחור שישב מחוץ לבית הקהווה פנימה, ובחוץ נותרו רק שולחנות וכסאות מיותמים, עם כמה עלים מסתחררים באוויר ושמי הערב הולכים ומתכהים. הרוח והעננים היו כמו הצצה מוקדמת אל הסתיו שיגיע אחרי כל השרבים. אבל בפנים היה נעים, השריקה של מכונת הקפה על הבר וריח הבישול של הילי שעלה מהמטבח ובחלל הקטן ישבו חמישה אנשים סביב שלושה שולחנות ושקעו בקריאת עיתונים או ספרים. ברקע שר זמר Happiness is not for keeping / Happiness is not my goal, ואז באותו רגע הוא הופיע. אותו יצור חמקמק ומפוקפק. אושר. הוא מגיע בהפתעה והוא כל כך הרבה מעבר לכל מה שאפשר להגיד על אודותיו.

כשירד החושך והאור עלה בפנסים, התחלתי ללכת לכיוון מוסררה. בהלני המלכה נכנסתי לרעש-Hour וגילי הנער ניגן שם אמביינטים מאווררים באקווריום של הרדיו שמעל לבר. לא היה שם אף אחד חוץ ממני ורק ישבתי והקשבתי ובהיתי, והמשכתי לבהות גם כשהתיישבתי באוגנדה על הספה הישנה, וגם שם התנגנו ביטים אורבניים ליליים ועל הבר ישבו ארבעה בחורים וכולם כאיש אחד הפנו מבט ובחנו אותי כשנכנסתי והרגשתי בגלות בעיר הגברים. לא ישבתי שם הרבה זמן כי ידעתי שאני צריכה להגיע בזמן לבסטת האבטיחים להופעה של נינו ביטון.

כשהגעתי הם בדיוק התחילו, נינו ביטון ותזמורת המגרבּ שלו. חוץ מנינו והעוּד היו שם עוד נגן כינור, נגן גיטרה ספרדית, מישהי על פסנתר חשמלי, מישהו על תוף מרים ושלושה מתופפי דרבוקות. הם ניגנו ביחד נפלא. לתזמורת מזרח ומערב הזאת יש משמעות מיוחדת בשטח ההפקר הזה, על קו התפר שבין מוסררה לשער שכם. כי בהקשר הזה מזרח ומערב זה לא רק מזרחים ואשכנזים, אלא פלסטינים ויהודים. חבורה של 10-20 בני-עשרה פלסטינים עמדו שם בצד ורקדו. כולם אכלו אבטיחים ומחאו כפיים בידיים דביקות ומתוקות. היו שם מבוגרים וצעירים, תיירים מזדמנים ואקטיביסטים בינלאומיים, ילדים קטנים וגם כמה כלבים. נינו דיבר ושר בערבית ובעברית, על אללה ואינשאללה ורמדאן כארים, וזה הזכיר לי שעוד מעט סליחות. כשהסתובבתי לאחור יכולתי לראות את העיר המזרחית נפרשת כמו מניפת יהלומים בחשיכה. הצריחים המוארים של הכנסייה הפרנציסקנית, של אוגוסטה ויקטוריה, של האוניברסיטה שעל הר הצופים. הבסטה של האבטיחים והתזמורת של נינו ביטון היו כמו הצצה אל מה שהיה כאן פעם להרף עין ונהרס לפני שכמעט התחיל, ושיום אחד אולי – הלוואי – יוכל להיות פה אם רק לא נהרוס הכל, אם רק נוכל לשמור על האורות המנצנצים, על האוויר הרוטט מאלף ערגות של ליל קיץ קריר, על הצלילים המתמזגים של מזרח ומערב.

זה אחד מאותם לילות חמים שבהם אני לא מצליחה להירדם. אני בין ספרים אז גם אין לי מה ואין לי כל כך חשק לקרוא. אז מה קראתי בשבועות האחרונים. “בזעיר אנפין” של ירמי פינקוס היה מקסים. השיחזור שלו את סוף שנות ה-80 הוא מדויק מאוד, והוא מיטיב להצביע על החנוונות הזעירה שמתקיימת בין בני משפחה, גם אם הם מאוד אוהבים. “עלילת נישואים” של ג’פרי יוג’נידס היה חביב, אבל קצת טרחני וארוך – האופן שבו הוא מרצה לקורא על פני עמודים שלמים (“תראה, אל תספר” הוא פחות או יותר הציווי הראשון בכתיבת פרוזה, שזה קצת אירוני כשמדובר ברומן שעיסוקו כתיבת רומנים) הזכיר לי את הספר האחרון של ג’ונתן פראנזן, וזו לא מחמאה. שכחתי כמה קשה לי עם פלאנרי אוקונור, אז הצלחתי לקרוא רק שני סיפורים מתוך “כל מה שעולה מתכנס”, כשהאכזריות המעוותת שלה שוב הרתיעה אותי. אבל “מכשפה” של מארי נידאיי היה טוב מאוד, בעיקר באופן שבו הוא חף מכל מרירות גם כשהוא מתאר עד כמה חיים של נשים הם חיים כפויי טובה. הבעל שלך יבגוד בך, ינטוש אותך ויגנוב את כספך, את הילדות שלך תלמדי את כל רזי וכשפי הנשיות והן יפרחו מהקן (כאן באופן מילולי) בהזדמנות הראשונה, החיים בפרברים יחנקו אותך מרוב שיעמום ושיממון, וגם אם מאוד תרצי, אל בית הורייך לא תוכלי לחזור עוד לעולם. ויחד עם כל זאת, זה ספר מצחיק ומנחם מאוד. עבר לי מתחת לידיים בחודש האחרון גם “לקרוא ולכתוב” של אריאל ברמני הארגנטינאי, אבל אני לא זוכרת ממנו כלום והוא לא הותיר בי שום רישום; והספר האחרון שקראתי בינתיים הוא “רק ילדים” של פטי סמית.

עוד רגע שתיים ואני מקווה שהלילה הזה לא לגמרי אבוד. אם אני לא אשן יותר משעתיים-שלוש זה יהיה אסון מחר בעבודה.

השבוע שבו משה סילמן הצית את עצמו באקט של זעם כנגד המכונה, והשבוע שבו נרשמו ארבעים מעלות בצל ושלושים מעלות בלילה, הקשה עליי את הנשימה. לאן אפשר להוליך את המועקה ואיזו נחמה כבר אפשר למצוא באקט שהוא כל כך בלתי נתפס וקשה להכלה. תודעה אובדנית היא לעיתים קרובות כל כך סוליפסיסטית, כל כך הרמטית ואטומה, כל כך לא מובנת למי שמעולם לא דרך שם. כל מתאבד הוא כמו כוכב נופל. אתה עומד מהצד נכלם ומובך ומובס, מתחנן להיכנס פנימה, לשווא. יש לי בראש לנסות ולעצור אותך / תן לי להיכנס / אבל יש לי זפת על הרגליים / ואני לא יכול לראות / כל הציפורים מביטות עליי למטה / צוחקות עליי / מסורבל / זוחל מתוך עורי. אחר כך נשאר רק משא האשמה וההלם והכאב והבושה. זו אחת משעותיה הקשות ביותר של המחאה והערב ראיתי אותה מוכה וחבולה. ההיפך הגמור מהמצעד העליז שהיה בשבוע שעבר, לפחות עד השעה עשר-וחצי שאז הצועד שלפני הרים את עיניו מהאייפון ואמר לשכן שלו בקול לא לגמרי מאמין, מישהו הצית את עצמו בתל אביב. ומאותו רגע שום דבר כבר לא היה אותו דבר. בניגוד למאות הרבות שהיו במוצאי שבת שעברה, הערב היה רק קומץ של עשרות בודדות. והיו כאב וזעם ובלבול ופיזור, והיתה צעדה שקטה עם נרות וכשהיו נאומים היו הרבה עצבים חשופים. אנשים שמעולם לא למדו לדבר ברהיטות זעקו את כאבם בקול גדול. מישהו רהוט יותר הקריא את “לו יהי”. כאב לב גדול. לא היו הפעם חניכים ובוגרים של תנועות נוער, לא היו אגודות סטודנטים, לא היו בני נוער וצעירים, לא היו אנרגיות והתרוממות רוח. היו ייאוש דק ודכדוך בקרב אנשי המעברה שהובילו את הצעידה, ולצדם ותיקי הפגנות השמאל, כולם בוגרים ומאובקים ומפוכחים, שבאו לחלוק כבוד אחרון למת ולחלוק ביחד את המועקה. מי שרצה צעד מהבית הפרטי של נתניהו ברחוב עזה לבנין ראש הממשלה, ומי שרצה המשיך אחר-כך לבניין הביטוח הלאומי במרכז העיר. וכל הזמן הזה לחצות חומות של שאננות ואדישות. וכשמכתב הפרידה של משה סילמן מהעולם הזה הוקרא בשיטת המייק-צ’ק, השורות השבורות הפכו אותו כמעט לשירה. מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי / השאירה אותי חסר כלום / אבל אני לא אהיה חסר בית / לכן אני מוחה / כנגד כל העוולות / שהמדינה עושה / לי ושכמותי. כן, הקפיטליזם הורג, והערב ראיתי את המחאה שבורה ומוכה. ראיתי את הדגל שלך על קשת השיש / אהבה היא לא מצעד ניצחון / היא הללויה שבורה וקרה.