זה כאב בצורתו הטהורה והמזוקקת. נקודה חדה של כאב קבוע בשכם השמאלית, קרוב לצוואר, שמקרינה כאב עמום ומפושט יותר לזרוע. האורתופד חושב שזו תזוזה בחוליות הצוואר וחוץ מהשתתפות בצער אין לו הרבה מה להציע כרגע. רק סבלנות. הוא מקווה שהאפיזודה של הכאב ברמה הבלתי-נסבלת שלו תשכך בימים הקרובים ותתייצב על רמה פחות או יותר נשלטת. בינתיים הוא ממליץ לעשות דווקא דברים שאני אוהבת, דברים שישמחו אותי ושיסיחו את דעתי. בעוד אני מכווצת גבות וחוככת בדעתי אם מדובר בממבו-ג’מבו ניו-אייג’י שרלטני ומקושקש, הוא רושם לי משככי כאבים מהמשפחה החביבה עליי: קודאין ואוקסיקונטין. הו, סיסטר מורפין. יש מצב שאחרי שמה שמסתמן אולי כפריצת דיסק בצוואר יעבור ויירגע אני אזדקק לגמילה. אבל בינתיים הימים שלי אפופי כאב והלילות שלי עטופים באופוריה נעימה. בחלומות שלי משייטים מורפינים ואופיאטים.
אז טוב שיש ספרים. ספרים הם נחמה.
” הקרקס האנושי של העוני המקסיקני נפרש מחוץ לחלון כמו תפאורה בראינוע. היא לא הרגישה טוב, החום הציק לה, הסירחון גרם לה סחרחורת – הזיעה שלה כבר הספיגה את הלבנים שלה ואת חלקה האחורי של שמלתה ושערה היה דביק מתחת לטורבן המשי בירוק-תוכי, שבחרה במיוחד כדי להבליט את עיניה. אבל אין כאן אף אחד שאכפת לו מצבע העיניים שלה. רק איכרים – קמפסינוס, ככה קוראים להם, לא? ואיך אומרים בית מרקחת? פרמסיה, נכון? היא בדקה בשיחון הספרדי-אנגלי בתיק שלה ומצאה את המושג תחת הכותרת “ביטויים שימושיים”: דונדה אסטה לה פרמסיה?
המקום היה דחוס ואפלולי והחום עלה אפילו – אם זה בכלל אפשרי – על החום ברחוב. אט-אט, כשעיניה הסתגלו מעט, החל המקום ללבוש צורה. צנצנות בכל מקום, קרן שפע של צנצנות ובהן מיני עשבים מיובשים ושיקויים, ומן התקרה נתלו לייבוש צרורות צמחים מקופלים, שחומים, ריחם מעופש ומר ומתוק בו בזמן. היא חשבה על חנות הרוקח ברומיאו ויוליה, על רוקח השיקויים המטורף, ומה המילה שהיא מחפשת, המילה שהתאמנה עליה כל הדרך לכאן במונית? און דורמידרו, זהו זה. און דורמידרו. היא התקרבה לדלפק ומה שאמרה הסתכם במילה אחת, מילה שלא היתה צריכה לשנן: מורפינה. אני רוצה, אמרה בזהירות, מורפינה. “
“הנשים” של ת.ק. בויל הוא ספר על ארבעת נשותיו של האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט. זה סיפור שיכול להפוך בקלות לרומן למשרתות, אבל אצל בויל הוא הופך לסיפור אפי ממש: סיפור של תשוקה ושל כאב, של אהבה וחושך, של נאמנות לעצמך במחיר בגידה באחרים. זה סיפור בתוך סיפור, כשסיפור המסגרת שלו הוא לכאורה סיפור החניכה של טדשי סאטו, השוליה היפני הצעיר של פרנק לויד רייט. לא רק מהבחינה הזאת הזכיר לי “הנשים” את “גטסבי הגדול” של פיצג’רלד; בדמותו של פרנק לויד רייט אצל בויל יש לא מעט מדמותו של ג’יי גטסבי ובוודאי שיש כאן התייחסות אל החלום האמריקאי, האדריכלות האמריקאית והמושג הקרוי “הרומן האמריקאי הגדול”. ומי אמר שאת הרומן האמריקאי הגדול לא יכול לכתוב דווקא ארכיטקט, בחזון האדריכלי שלו? יש גם לא מעט קווי דמיון בין אישיותה המופרעת של מוד מרים נואל, אשתו השנייה של רייט, לאישיותה המעורערת והלא יציבה של זלדה פיצג’רלד. שתיהן היו יפהפיות דרומיות, על כל המשמעויות של המושג (האמריקאי) הזה. אבל מה שבעיקר נהדר בספר הזה הוא האופן שבו בויל טווה את הסיפור מהסוף להתחלה, מהאישה הרביעית לאישה הראשונה, ובאופן כזה כל האפוס הנפרש כאן הוא סיפור של השתקפויות ובבואות. כל אחת מהנשים, על אף שהיו שונות מאוד זו מזו, משקפת את בבואתה של זו שקדמה לה. דמותה של אולגיבנה מילנוף מאירה את דמותה אל מרים, דמותה של מרים מאירה את דמותה של מיימה בורת’וויק צ’ייני, ובדמותה של מיימה משתקפת קתרין (קיטי) טובין.
והתרגום של ליה נירגד הוא ללא רבב.
הנוכחות הבולטת ביותר לאורך 14 הסיפורים המרכיבים את הקובץ “היעלמות” של דברה וויליס היא זו של ההיעדר. בכל הסיפורים אנשים עוזבים ויוצאים מחייהם של אחרים: הורים נוטשים את ילדיהם, ילדים עוזבים את הוריהם, בני זוג נפרדים, אנשים מתים. זה קובץ סיפורים יפהפיים על האופן שבו פרידות, על אף היותן חלק בלתי נפרד מהחיים, הן מוזרות באופן כמעט מטאפיזי. אדם שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלך באופן שלא יכולת בכלל לדמיין אחרת, יוצא מהם באופן פתאומי והופך לזר. הזרות החדשה הזו מאירה באור חדש את כל מה שידעת על עצמך ועל החיים. וויליס כותבת נפלא – היא מדוייקת מאוד גם בטון הסיפורי שלה וגם במנעד הרגשי שלה. היא נמצאת איפשהו בין אליס מונרו לפאם יוסטון, שתי אמניות ענקיות של הסיפור הקצר.
“אהבה ומכשולים” של אלכסנדר המון הוא לא אחד הספרים הגדולים שלו, לבטח לא אחרי “פרוייקט לזרוס”, אבל הוא ככל הנראה אוסף הסיפורים האוטוביוגרפיים הישירים ביותר שלו. ממש לפני שקראתי אותו יצא לי לקרוא את “כלבי מלחמה” שלו שפורסם במוסף הספרים של “הארץ”. תלשתי , קיפלתי והכנסתי אותו לתוך הספר, מפני שבעיניי הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אם יש משהו שאני אוהבת בהמון זה את האופן שבו משתקפת בספרות שלו העמדה הכפולה המאוד לא נוחה שלו: כמי שעזב את סרייבו זמן קצר לפני המלחמה הוא נחשב במולדתו החדשה, אמריקה, כפליט או לכל הפחות גולה ועקור; אך דווקא בגלל שהוא עזב את סרייבו לפני המצור והמלחמה והצלפים והטבח, ולא חווה למעשה אף אחת מהזוועות, הרי שבעיני הבוסנים, בני ארצו, הוא לא ממש פליט “אמיתי”. הקו הדק והעדין הזה הוא שהופך את הסיפור/הפרק “איש קומנדו אמריקאי” לחזק ביותר בספר הזה (וגם האופן שבו הוא מהדהד ספרי התבגרות קלאסיים כמו “מחניים/הנערים מרחוב פאל” ו”הכיתה המעופפת”). הקו הדק והעדין הזה הוא גם מה שהפך את סיפור המסע ב”פרוייקט לזרוס”, ובעיקר את דמותו הבלתי נשכחת של רורה והתפקיד שהוא גילם עבור הגיבור/המספר – לכל-כך מטלטלים. זבאלד אמר ב”המהגרים” שכל הגירה נועדה תמיד לכישלון (מבחינה רגשית ומנטלית): אתה אף פעם לא ממש נטמע ומצמיח שורשים חדשים, אתה תמיד נשאר זר ועקור. הספרים של המון בוודאי משקפים את התחושה הזו.
עכשיו מונחים ליד המיטה שלי “ציפור קטנה, לב פועם” של מרים טייבז; “הם יורים גם בסוסים” של הוראס מקוי; האנתולוגיה שערך משה רון תחת הכותרת “הסיפור האמריקאי הקלאסי”; “ג’י-פי-אס” של עלמה גניהר; ו”בזעיר אנפין” של ירמי פינקוס. כשאני שוכבת על הגב וקוראת לא כואב לי כלום.
