משרד האות המתה

5 באפריל ב-5 במאי, יום הולדת חמישים. השוק מלא אנשים. ערב לפני ליל הסדר, חמסין ראשון והתקף אלרגיה, מצאתי פינה לבד בתוך ההמון הסואן. לשאלת המשורר מה עשיתי מן החיים התשובה היא כלום. לא עשיתי שום דבר בעל משמעות, לא חצבתי שום דרכים אל תוך הנצח. החיים שלי דילטנטיים רוב הזמן. הפרספקטיבה היא פרס הניחומים של הגיל, אבל אני בכלל לא בטוחה שיש לי פרספקטיבה. רוב הזמן אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה נקודות עיוורות שזה פלא בכלל שאני מצליחה לראות משהו. כמה תקוות ותוכניות נגוזו עם הרוח. רק לשמור על שפיות במשך חמישים שנה היה הישג ענק. resistance, persistence כמו שרותם היה נוהג לומר. מעניין באמת מה עם רותם, לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן. לפחות חמש או שש שנים. כל כך הרבה אנשים איבדתי בדרך. אני כל כך גרועה בלשמור על אנשים. לפעמים צריך לשחרר את השיחרור, אומר דהרמה החתול. לפני שבוע כשעברתי במדרחוב ביום שישי לפני הצהריים שמעתי מישהי מדברת בנייד שלה והיא אמרה בקול נשבר אני בת שלושים וחמש ולא היה לי יום אחד שמח בחיים שלי. זה שבר לי את הלב. אני לא יכולה להגיד דבר כזה. היו לי ימים שמחים, גם אם אני לא יכולה לכמת את המספר שלהם או החלק שלהם ביחס לימים הנוראים. אז זה לא רק רצף של תקוות וחלומות שנמוגו עם הרוח, לא רק החמצות ושיברונות והחלטות גרועות ומחירים גרועים עוד יותר. וגם אם כן, עצם העובדה שהיו לך החמצות וחרטות ומכאובים ושברונות הם העדות הברורה ביותר לכך שהיו כאן חיים. עלינו לדמיין את סיזיפוס מאושר.

כל-כך מגיע ליאפים עם ג’יפים שיבואו לראות אותם כל-כך הרבה יותר אנשים מקומץ הכמה-עשרות-בודדות שהיו שם ביום שישי בצהריים, במסגרת פסטיבל האופניים או מה שזה לא היה שם במוסררה. אפילו התקינו לכבודם במה מגודרת שאני לא בטוחה כמה הם הרגישו איתה בנוח, אבל לזכותם ייאמר שהם עשו את המיטב. מכיוון שלא היה ברור לי באיזו שעה אמור להתחיל כל האירוע ומה סדר ההופעות המתוכנן, ומכיוון שהאופציה של להחמיץ הופעה של יאפים לא באה בחשבון, ומכיוון שאני החנוּנית הדייקנית שאני, הגעתי כבר ב-12:00 בצהריים. ואז באמת כמעט לא היו שם אנשים, אבל היו יאפים בסאונדצ’ק, ולמרות שסאונדצ’ק הוא ברגיל עניין די מייגע וטרחני, כשמדובר בלהקה אהובה זו הזדמנות לשמוע מיני-סט פרטי ואינטימי. אמנם כזה שמורכב רק משברי שירים, ומהרבה יותר “אני צריך עוד מוניטור” מאשר קטעים מוזיקליים, ועדיין. אז ישבתי שם על פיסת מדרכה מוצלת והקשבתי בשקט לסאונדצ’ק של יאפים עם ג’יפים.

בצהרי היום במוסררה, בבוקר אחרי שהזיזו את מחוגי השעון קדימה לשעון קיץ, היה יום יפה על קו התפר שבין היום האחרון של החורף ליום הראשון של האביב. גושים של עננים בגובה רם ובינוני ובגוונים משתנים של לבן ואפור שייטו בין קרעי שמיים תכולים. השמש והרוח שיחקו מחבואים. בזמן המת שעד תחילת ההופעה הרשמית חציתי את קו התפר בין מזרח ומערב והלכתי לשער שכם. עברתי את המשאיות ופלטפורמות הפריקה של חנויות הירקות, עד שמרחוק ראיתי משהו שנראה כמו הפגנה ונזכרתי שזה יום האדמה. היו שם כמה עשרות מפגינים פלסטינים שקטים עם כרזות ודגלים ומסביבם הרבה יותר כוחות צבא ומשטרה. היה שקט מתוח באוויר, אז חציתי בחזרה את פסי הרכבת והכביש הראשי ועליתי במדרגות קיארה בחזרה לשכונה.

כשיאפים עלו באופן רשמי לבמה בסביבות שתיים, היו שם כבר הרבה יותר אנשים, ביניהם כמה פרצופים מוכרים ומחייכים. נועם, גבי, יואב, מורן, גילי, יותם. היו אנשים שרקדו ממש לפני הבמה וזה היה כיף. מאחורי הבמה וחומת האבן שעל גבול השכונה נמתחו קווי החשמל הגבוהים של הרכבת הקלה. אחת לכמה דקות אפשר היה לראות את הקרונות עוברים וגגות גבוהים של משאיות חולפות. את השמיים המעוננים חצו ציפורים קטנות שחורות ומעל הכל – מעל לקול – ריחף מסוק. יום הזעם ויום האדמה התערבבו עם הבלוז הכנעני-צועני-מערבוני של היאפים, עם שירי הדם, הזרע והאדמה, עם הפאתוס ועם הסארקזם. הסט היה דומה לזה של הצוללת, אבל קצר יותר בשלושה-ארבעה שירים וזה היה מצער. הלוואי שהיתה דרך לשכנע את יאפים לנגן יותר. להטיל פחות ספק בכוח של המוזיקה שלהם, ביכולת שלה לתקשר למרות הקיום ההרמטי והסוליפסיסטי שהיא בראה לעצמה, במשמעוּת העצומה שיש לה אצל מי שאוהב אותם. אבל איכשהו נראה לי שהספק הזה, שהם מטילים בכל אלה בדיוק, מזין את היצירה עצמה. אז אני לא יכולה שלא לכבד את זה, גם כשאני רוצה עוד.

רח’ הלני המלכה מטפס ישר ממוסררה אל מגרש הרוסים ואל הקסטה והתקליט. לרגע חשבתי להישאר להופעה של רוצי בובה, אבל די הספיק לי ליום אחד וגם רציתי לראות עוד את עומר לפני שהוא נוסע לאבא שלו לשישי-שבת. עם כל הרטינות שלי, אני קשורה לעומר באופן כזה שאם הוא לא נמצא יותר מ-24 שעות אני נתקפת בגעגועים שמקשים עליי את הנשימה. מצד שני, אם אנחנו נמצאים יותר מדי זמן ביחד כל העצבים שלי סומרים מרוב שאין לי שקט ומרחב. זה קצת דומה ליחסים המורכבים שלי עם העיר. כשהיא חודרת לי יותר מדי מתחת לעור ולוורידים, אני נעשית חסרת מנוחה. אבל באופן מוזר, בצהרי היום אתמול במוסררה, וכל הדרך הביתה, הרגשתי שלווה גדולה.

כל כך קשה למצוא נקודת איזון. וברגע שמצאת אותה, בכל רגע משהו יכול להפר אותה. שום דבר לא נשאר קבוע.

עכשיו מרץ ולא ראיתי סרט כבר כמה חודשים, אז הלכתי לראות את “בושה”, ואלוהים, איזה סרט משעמם זה היה. הוא היה משעמם פעמיים – פעם אחת מפני שלא ברור בשביל מה לשפוך ים של כסף ועבודה קשה על יצירת סרט שבסך הכל אומר את המובן מאליו – כן, התמכרות זה רע, וראינו כבר את “רקוויאם לחלום” שאפילו השימוש של שניהם במוזיקה דומה מאוד; ופעם שנייה מפני שהוא פשוט לא רלוונטי. השנה היא 2012 וסקס-והעיר-הגדולה היה רוח התקופה בערך לפני עשור. היום זה לא בראש סדר העדיפויות והדאגות של אף אחד, נראה לי. אנשים מנסים פשוט לשרוד. כך שלא נראה לי שהסרט הזה אומר משהו שרלוונטי בכלל לחיים שלנו היום. אמריקן סקס פסיכו? היינו שם כבר ב-1991 עם ברט איסטון אליס, ומעניין שהגיבור של “בושה” אפילו מזכיר חיצונית את פטריק בייטמן הקולנועי. כך גם תפאורת הרקע של ניו יורק, החיים בתאגידים, כסף, ברים, בגדים יקרים, דירות מעוצבות על גג העולם, הקפיטליזם והחלום האמריקאי, שלא לומר הפסיכופתולוגיה האמריקאית. היה יכול להיות מעניין, אגב, אם מקווין, במאי הסרט שהגיע מעולם האמנות, היה תופר לגיבור שלו משרה בעולם הזה (עולם האמנות), ההיפר-קפיטליסטי ושטוף כוח, כסף, יצרים ויצירה, ולא המשרה הלא-ברורה ואנמית (וגם לא אמינה) שהוא נתן לו במשרד היי-טק(?)

אבל אולי אני מפספסת משהו והסרט הזה, באמת כמו אמריקן פסיכו בזמנו, גם הוא ביקורת על משהו גדול יותר מרק התמכרות לסקס ולסגנון החיים שמנהטן יכולה להציע? אולי אלה רק מסמנים ומרמזים על משהו גדול יותר, והמשהו הזה הוא הקפיטליזם האמריקאי בצורתו הקיצונית, הכוחנית וההרסנית ביותר? הכוח משחית. כל כוח, גם כוח כלכלי. “אנחנו לא אנשים רעים”, אומרת האחות בשיחת טלפון מוקלטת; “אנחנו פשוט באים ממקום רע”. מה אם המקום הרע האמיתי שהסרט מרמז אליו הוא הקפיטליזם? ההתמכרות לסקס כסמל לבולמוס צריכה שאינו יודע שובעה, כסמל לחזירות, חמדנות ותאוותנות קיצונית, לעיוורון מוסרי וניצול ורמיסה של הזולת? אולי זו באמת הבושה הגדולה ביותר: איך הצליחה התרבות האמריקאית/מערבית להפוך את מה שהיה אמור להביא לבני האדם עונג ורווחה (כמו סקס) למקור של שיעבוד, הרס וחורבן שהומטו על ראש האנושות כולה. אכן, בושה קולוסאלית.

לכן, הדבר היחידי שמעורר איכשהו הזדהות בסרט הזה זה שכאשר האח מנסה להתנער מאחותו (וככל הנראה מההיסטוריה של גילוי העריות ביניהם), היא מעמתת אותו עם זה שבין בני משפחה אמורה לשרור איכפתיות ואחריות הדדית, ושאם זה לא קיים זה פשוט עצוב. התשובה לאחת השאלות עתיקות היומין ביותר של המין האנושי – השומר אחי אנוכי? – היא תמיד כן. לא חשוב מי היה המעוול ומי הקורבן, איזה סוג של יחסים יש בינינו ומה ההיסטוריה שלנו – אנחנו עדיין אחראיים זה לזה, עלינו לשמור האחד על השני, אנחנו רקמה אחת. אבל אלוהים, איזה סרט מבוזבז. אפילו לא מחרמן.

הפסקול שליווה אותי אולי הכי הרבה בחורף 2012 הקשה היה Ravedeath, 1972 של טים הקר. אין לי הרבה מושג מיהו טים הקר: חיפוש קצר באינטרנט מעלה שמדובר במוזיקאי קנדי מוערך, שהוציא כמה אלבומים קודמים בתחומים של אמנות סאונד ומוזיקת אמביינט אקספרימנטלית. לי זה לא אומר הרבה, ובאמת, מה שמשך אותי קודם כל לאלבום הזה היתה העטיפה שלו והתמונה הזאת:

 

כשפותחים את האלבום מגלה התמונה המוגדלת עשרה גברים צעירים שמשליכים מהגג פסנתר הנושא בגאווה את השם ACME (מילולית: משובח, ללא רבב). אלא שמישהו גם שירבט על הפסנתר את ראשי התיבות החידתיות IHTFP. אני יכולה רק לנחש שהכוונה אולי ל-I Hate This Fucking Piano, אבל מי יודע. ומי יודע מה עולל אותו פסנתר שזיכה אותו בגורל כה אלים ואכזרי.

אלה לא החידות היחידות שמסתתרות באלבום הזה. בדומה לשמו – Ravedeath – וכמו הרצועה הפותחת הנקראת בפשטות The Piano Drop, שתי רצועות נושאות כותרות חידתיות דוגמת Hatred of Music, Analog Paralysis 1978 ו-Studio Suicide 1980. אלה בבירור כותרות שלקוחות מעולם המוזיקה האלקטרונית, אבל כאן מסתתרת ההפתעה הראשונה באלבום הזה מבחינתי: שלמרות שאני ניזונה רוב הזמן מדיאטה קבועה של גיטרה-בס-תופים, יש משהו במוזיקה ובסאונד של האלבום האלקטרוני הזה שנשמעים לי אורגניים לגמרי. ולמרות שאני רגילה לקול אנושי ולמילים, ואילו Ravedeath הוא אלבום אינסטרומנטלי טהור, יש בו משהו שעדיין מזכיר לי דברים שחוסים בצל המטריה הגדולה של הרוק: השו-גייז של מיי בלאדי ולנטיין, הלוּפּים והחזרתיות של סטיב רייך, הארכיטקטורה של אמני דרון כמו סטיבן אומאלי. זו ארכיטקטורה של סאונד, ועדיין, זו מוזיקה שנשמעת לאוזניי אורגנית מאוד. Ravedeath נכתב למחשב, עוגב, סינתסייזר, פסנתר, מיקרופון ופידבק של מגבר גיטרה. והנה ההפתעה השנייה מבחינתי: שלמרות שרוב הכלים הם אלקטרוניים/דיגיטליים, המוזיקה נשמעת כמעט אקוסטית. מאחורי כל הרחש האלקטרוני והחשמל הסטטי מסתתר לב אנושי חי ופועם.

אולי זה בגלל ש-Ravedetah נכתב בבאנף ובמונטריאל בחורף 2010, והוקלט בכנסייה ברייקיאוויק, איסלנד, ב-21 ביולי אותה שנה. באנף ומונטריאול בחורף הם מקומות קפואים, וכך גם איסלנד ורייקיאוויק. יש משהו ביצירה הזו שהוא מינימליסטי, צלול וחד כמו כפור. לא לחינם שני הקטעים הבולטים באלבום נקראים In the Fog, ו-In the Air. יש משהו לירי ופואטי מאוד במוזיקה הזו, והוא טמון בתחושה של הכפור ובמה שנרמז כבר משם האלבום: מוות. חורף הוא מוות, אבל בלי המוות אין התחדשות וחיים. אנה אנקוויסט כינתה את זה בספר “יצירת המופת” כפור רב חסד. הכפור הוא שכבת ההגנה – החסד – שמאפשרת צמיחה וחיים חדשים אחרי המוות של החורף. ואם יש תחושה שעולה בבירור מתוך Ravedeath היא של מסע רוחני, של חיפוש רוחני, של חיפוש אחרי הטרנסצנדנטי. במילה אחת, זה אלבום יפהפה.

זו המתיקוּת שאחרי שבה אני מחבקת אותו חזק והוא אותי ומסביבנו הכל קופא כאילו אין שם עוד חמישים אנשים שעומדים ומחכים לתחילת ההופעה*. המבטים שלנו ניצתים שוב. עברו שנתיים מאז שהוא לימד אותי לנגן על בס. משהו קרה שם ולמרות שהיתה תקופה באמצע שחשבתי שאולי הכל התרחש בדימיון שלי, היום אני יודעת שזה היה וזה היה אמיתי וחזק ולא יכולנו אלא להתנתק. אני שמחה בשבילו שיש לו חברה. אני שמחה בשבילו שהוא עבר לתל אביב. אני שמחה בשבילו שתיכף הוא מסיים את הלימודים וממשיך לתואר שני בחו”ל. הוא הולך ומתבגר, הוא כבר לא אותו נער שהוא היה רק לפני שנתיים. לעולם לא אצטער על זה שהלב שלי נפתח כך כלפיו, גם אם בסוף זה נחתך בכאב. ביום בהיר מותר לי לאהוב, גם אם אהבתי אותו הרבה יותר מכפי שראוי לאישה בת 48 לחוש כלפי נער בן 24. עכשיו אני יכולה רק לחייך.

 * ההופעה של אשכרה מתים באוגנדה, שאותה אני יכולה לסכם בשלוש מילים: כאוס, בוקה ומבולקה.

ביום שלישי יצאה השמש והשמיים נצבעו טורקיז עמוק ללא רבב. בשעה 12:00 בצהריים כל המחלקה לארכיטקטורה יצאה החוצה לספוג שמש וישבה מחוץ לקפה בצלאל, ואני יודעת את זה כי גם אני ישבתי שם, ולכן אני גם יודעת שכולם שירבבו צווארים וראשים אל מול השמש, עוקבים כמו חמניות אחרי אמן הגדולה בשמיים. הרגשתי איך כל הצפידוּת של החורף מתמוססת ונושרת לי מהצוואר והעורף. עשיתי אותו דבר למחרת בקפה מסריק בתל אביב, ולמחרת-למחרת בקפה הקטן שפתחו בין עזה לברלין. הייתי בחופש השבוע, אז נדדתי בין בתי קפה וערים. הסתובבתי כמה שאפשר יותר בחוץ ובשמש, כדי להשיל את כל שכבות הקור, את החלודה, את קורי השינה.

מקפה בצלאל הלכתי לשוק, נכנסת בדרך לגלריה ברבור כדי לראות את התערוכה של צבי טולקובסקי ומשם לחנויות יד שנייה. אצל נעמי קניתי חצאית. בחנות בגדי וינטג’ ברח’ המלך ג’ורג’ בתל אביב אני מחייכת למול אוסף מוקפד של שמלות סבנטיז, והמוכר אומר שהחיוך הזה הוא המחמאה הכי יפה והיא מספקת לא פחות ממכירה. כל כך קל להיות נחמדים וזה עושה את העולם לכל כך הרבה יותר נעים. בחנות הספרים המשומשים בין המלך ג’ורג’ לפרישמן אני מוצאת את “ספר הצחוק והשכחה” של מילן קונדרה, וכשאני מתיישבת יחד איתו בבית הקפה אני חושבת שזה מצחיק לשבת עם ספר של מילן קונדרה בבית קפה על שם יאן מסריק. הצ’כים האלה, הם באמת אומה תרבותית דגולה. מוזר שעד היום לא יצא לי להיות בפראג. אבל בקפה מסריק אני שותה תה עם עוגת בננה ובאותו רגע לא דחוף לי להיות בשום מקום אחר. אחר כך, בדרך לבית של אלדד לבקר את אחייניתי המתוקה מכל, אני עוד עוברת דרך האוזן השלישית וקונה את האלבום החדש של מארק לאנגן. יום לפני כן, באדרבא כאן, יהונתן שמע תוכנית רוק ברדיו והשמיעו בה בדיוק שיר ישן, פסיכדלי ורועש של הסקרימינג טריז.

ערים משתקפות זו בזו כמו בתוך מראה.

בכל ביקור שלי בתל אביב אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה לחיות בה. אף פעם אין לי על זה תשובה ברורה. אני רק יודעת שנעשה לי קשה יותר ויותר להמשיך לחיות כאן. כשפגשתי את ק’ לפני כמה שבועות, אחרי שהתחבקנו ונכרכנו אחד סביב צווארי השני, הוא סיפר לי שהוא עבר לתל אביב ושמחתי בשבילו ונעצבתי בשבילי. כולם ממשיכים הלאה, משאירים את אלה שנופלים מאחור, לא אכפת להם יותר, שר אלכס צ’ילטון בשיר מצמרר של ביג סטאר. אני מנסה להסביר לו שקשה לי לעזוב, שכל החיים שלי כרוכים ושלובים ושזורים בחיי העיר הארורה הזאת כבר הרבה יותר מדי שנים, ובכל פעם שרציתי לעזוב משהו בדיוק השאיר אותי כאן. הוא צוחק ואומר שזה שאני מיעוט הולך ומצטמצם עושה אותי מיוחדת. אני אומרת לו שכן, פעם ענדתי את זה כאות גאווה, אבל יותר ויותר לאחרונה אני מבינה שהמחיר שזה גובה ממני הולך ונעשה כבד. זה שוחק ומתיש להיות מיוחדת. כשאני בתל אביב פתאום קל לי יותר ואני מבינה: זה בגלל שכולם מסביב נראים כמוני ואני נראית כמותם. אני יודעת שאני אמורה להגיד משהו בשבחי ההטרוגניות ולהוקיע את ההומוגניות, אבל האמת הלא נעימה היא שלמשך יום אחד נעים לי מאוד לא לראות אף שביס וכיפה וציצית ומגבעת. ואז אני מבינה: זה כל כך מתיש ומעייף למוח להיות עסוק כל יום, כמעט כל היום, במיון וקיטלוג אינסופי: הנה חרדי. הנה דתי-לאומי. הנה מתנחלת. הנה ברסלבי. הנה ליטאי. הנה ש”סניק. הנה דוס אמריקאי. הנה דוס צרפתי. הנה סטודנטית. הנה ערבי. מכאן והלאה זו שכונה חרדית. מכאן והלאה זה איזור ערבי. זה להתנגש כל הזמן בגדרות ומחסומים וגבולות. זה לעמוד כל הזמן על המשמר כדי שאף אחד לא ינגוס בסנטימטר המרובע הקוואזי-אוטונומי שלך. אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך לחיות ככה. אחרי כל כך הרבה שנים זה פשוט שוחק אותי לגמרי.

האמת היא שאני הכי מקנאה בדתיים שחיים בעיר הזאת. אני מקנאה בהם על זה שהעיר הזאת מספקת את כל צרכיהם ועושה את זה במיגוון ובמבחר אדיר, ובנוסף מציעה להם את כל מה שעיר גדולה יכולה להציע. ירושלים היא תל אביב של הדוסים. אני מקנאה בהם שהם מרגישים בה לגמרי בבית. אני בטוחה שהם לא מרגישים גולים בארצם. הם לא מסתובבים מנוכרים ועוינים כמו שאני מסתובבת כאן בשנתיים האחרונות. אני אמורה להרגיש כאן בבית – אם לא כאן אז איפה? – אני חיה כאן כבר 49 שנה, מאז שאני בת חצי שנה. גדלתי והתבגרתי ועברתי את כל שלבי החיים שלי כאן. כל מרקם החיים שלי משתקף במפת העיר הפרטית שלי. ובכל זאת אני מרגישה כאן זרה.

אבל ביום שישי בצהריים אני יוצאת שוב החוצה ובבית הקהוה אני יושבת על המדרכה הכמעט משופצת, מתחת לסוכך הלבן, עם הפנים שוב לשמש. אני חגה סביב השמש, במשקפי שמש. אודיסאה של עוד נמש בחלל החיצון. אחר כך אני הולכת משם ועוברת בסמטה שמחוץ לסירה שאמורות להיות בה כמה הופעות, אבל הן עוד לא התחילו ולא בא לי לחכות. אז אני עולה ברחוב הלל וחותכת בש”ץ ובבצלאל ובכל מקום המון אנשים יושבים על מדרכות בתי הקפה, והם נראים לי לגמרי חילונים וחופשיים. מי ידע שיש כל כך הרבה מהם, בעיר הזאת, ביום שישי אחר הצהריים. אולי זה בגלל פורים.

ואולי – רק אולי – יש לי סיכוי להינצל, עדיין.

פברואר הוא האכזר בירחים. אחרי ארבעה חודשים של חורף אכזרי ומצמית, אני לא יכולה לדמיין כבר אפשרות של קיץ, וזה למרות שאין דבר שאני עורגת אליו יותר מאשר שמלות הקיץ שלי, כפות רגליים יחפות, תחושת השמש החמה על הכתפיים, עוד כמה נמשים על האף. פעם חשבתי שאני אוהבת דווקא חורף. עכשיו, כל יום אפור גשום נוסף מקרב אותי לחיתוך ורידים. הבעיה עם הקור היא לא שהוא חודר לי לעצמות אלא שהוא התיישב לי על הנשמה. כבר שלושה שבועות שאני סוחבת התקררות מציקה, שבמשך קרוב לשבוע השאירה אותי בבית ובמיטה. מפליא אותי תמיד איך אני יכולה להסתובב חודשים ושנים עם הפרעות בתיפקודי הכבד בלי להניד עפעף, אבל וירוס חורפי רגיל ממוטט אותי תמיד במכת נוק-אאוט אדירה. אולי בגלל כל התחלואים והטרוניות האלו לא היה גם שום דבר שקראתי החודש שהלהיב אותי.

“טירזה” של ארנון גרונברג ההולנדי היה חומצי ומרושע – במובן החיובי – אבל חסר כל נשמה. זו תמיד הבעיה עם ספרות שנכתבת מעמדה מיזנתרופית, ובכל מקרה הספר הזה נקרא כמו ביקורת חברה/תרבות יותר מאשר “סיפור”. “חיים של אלמוני” של אנדריי מאקין לא הותיר עליי שום רישום יוצא דופן, לטוב או לרע – חוץ מאשר הדחף לקרוא שוב את “אדום” של טים אווה, שלצד “בלשי הפרא” היה הספר שהותיר עליי הכי הרבה רושם בשנה שעברה. ואולי הבעיה היא באמת עם “בלשי הפרא” – שאחרי שקראתי אותו כבר פעמיים, ואני חוזרת אליו פה ושם שוב ושוב, כל ספר נראה לי חיוור לעומתו.

אבל אז מצאתי בחנות ספרים משומשים עותק ישן של “הבדיחה” של מילן קונדרה (עם עובד, 1972). לא קראתי את קונדרה מאז “הקלות הבלתי נסבלת..” אי שם ואי אז בשנות השמונים (של המאה שעברה). הוא היה אז כוכב גדול בחוג לפילוסופיה והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית. לא קראתי את “הבדיחה” ולא ידעתי עד שסיימתי אותו שהוא הרומן הראשון של קונדרה. הוא רומן מבריק, ומענג לקרוא תרגום שלא התיישן כמעט בכלום, למעט אולי המילה “רהוי”. אני צריכה ללכת לחפש עכשיו עוד ספרים של קונדרה בחנויות ספרים משומשים. הוא מסמן לי שיש תקווה ויש נחמה ומה שספרות גדולה תמיד צריכה זה אמפתיה (אין לבלבל אמפתיה עם אהבה עיוורת נטולת עין ביקורתית; להיפך, אין שום משמעות לאמפתיה אלא בהקשר של גיבור מלא פגמים)

ולבסוף, זה מה שיש לעוד סופר צ’כי להגיד על חודש פברואר:

” עליכם לדעת שפברואר הוא תקופה מסוכנת המאיימת על הגנן בכפור, ברטיבות, ביובש וברוחות. אותו חודש הקצר מכולם, אותו ננס בין חודשים, אותו חודש בוסר קיקיוני, מעובר ולא סולידי כלל, בולט בין כל האחרים בתחבולותיו הזדוניות. היזהרו מפניו. ביום הוא מוציא בעורמה ניצנים מהשיחים ובלילה שורף אותם. ביד אחת הוא מלטף אותנו וביד האחרת זוקר לעומתנו אצבע משולשת. רק השד יודע למה בשנה מעוברת נוסף יום אחד דווקא לגמד החודשים ההפכפך, המנוזל, הערמומי הזה. בשנה מעוברת היה צריך להוסיף יום לחודש מאי היפהפה, כדי שיהיה מניין ימיו שלושים ושניים, והכל אז היה כשורה.”

( – קארל צ’אפק, “שנת הגנן”)

הלוואי שהיה יום שמשי
אבל זה לא
חה חה חה
השמש תפציע רק מחרתיים
חה חה
ואת תוכלי להמשיך לעוד יום רע

הלוואי שהיית יפה
אבל את לא
חה חה חה
אבל החבר שלך אוהב אותך
הוא אומר לך את זה כל הזמן
אה, זאת הסיבה שאתם כל כך מאושרים ביחד

יש לך רק עוד יום רע, זה הכל
אבל את יכולה לשנות
זה הכל חלק מהגישה שלך
מותק, היא לא חייבת להיות כל כך עצובה

הלוואי שהיית מאושרת
אבל את לא
חה חה חה
אבל אם החיים היו קלים לא היית לומדת שום דבר, לא כן?
טוב, את רוב השיעורים שלמדת היית מעדיפה לשכוח

הלוואי שהיית יכולה לנפנף את זה בצחוק
אבל זה קשה
עישון או שתייה יכולים להפוך את הצחוק לקל יותר
חה חה
עכשיו את תקועה עם עוד התמכרות

יש לך רק עוד יום רע, זה הכל
אבל את יכולה לשנות
זה הכל חלק מהגישה שלך
מותק, היא לא חייבת להיות כל כך גרועה

אם רק היית צעירה יותר
חה חה חה
היית יכולה להתחיל מחדש
זה אף פעם לא מאוחר מדי
זה מה שכולם אומרים
מה קרה לחוש ההומור שלך?

היו לך כל הפרסים שלך
והשעה רק שמונה וחצי בבוקר –
בבוקר –
והיית נותנת הכל כדי להשתנות חזרה
לזמן שבו הגלים
היו קטנים יותר
ויכולת לקפוץ
מעליהם
להשתנות חזרה
לזמן שבו צחקת
בקלות
וכל התנועות שלך
היו כמו של ילד

( – ליסה ג’רמנו )

אני רוצה לדבר על סקס אצל יאפים עם ג’יפים דווקא בגלל שלקח לי כל כך הרבה זמן לגלות אותו. לחובתי יש להודות שרוב הזמן אני די סתומה. להגנתי אני יכולה לציין שהם מסתירים אותו די טוב. וליתר דיוק, זה לא בדיוק שהם ממש מסתירים אותו, זה פשוט שהריקבון החברתי בשירים שלהם כל-כך מאפיל על כל השאר. וכל השאר זה סקס.

לכן, ברגע הראשון ששמעתי את “עכשיו את תסתובבי על הבטן / לאט, תסתובבי על הבטן” (שק לי בשקר 2) חשבתי ששמעתי לא נכון. רק כמה שניות אחר-כך חילחלה ההכרה (המענגת) ששמעתי לגמרי נכון. ואז הכל התחבר: הבת של הדיקאן שנהנית מסאדו וקוקאין, ואחריה הבת של הבישוף עם הסקס הקולוניאליסטי (מסתבר שהיאפים הם סקס פוליטי; כאילו שיש סקס שהוא לא פוליטי. כיבוש הוא כיבוש!) והדימויים הדי ברורים של הטיפי שלו ומשולש ברמודה שלה.

אלא שסקס אצל היאפים הוא עניין קצת יותר מורכב, ואני חושבת שהמורכבות הזאת קשורה לירושלמיות שלהם. זה סקס ירושלמי – עטוף בשכבות ובחומות של פוריטניות והסתרה ובושה ועוד כמה סוודרים נגד הקור. לא מפתיע שללהקה האחות של יאפים עם ג’יפים קוראים פוריטנים צעירים, ושכדי להוציא את “מוזיקה למזמוזים” הישיר והמפורש, ישי קיצ’לס היה צריך להרחיק לתל אביב ולאמסטרדם.* פיק-אפ סקס סליזי וזול הוא לא צורת חיים כל כך נפוצה בעיר הזאת, ולכן אצל היאפים סקס הוא יותר מין כמיהה וערגה לרגש גולמי וטהור ונוגע גם כשהוא מנוכר וחטוף ומסורבל. ככה אפשר גם למצוא אצלם סובלימציה פואטית כמו “מחוף אל חוף, מתקדם עם הרוח / מרחף על זרמים של תשוקה / אבקן נודד אל הדרך נישא.”

וכמובן, העטיפה:

(אופיר דור, מוטל 2)

אני עוברת על הסט-ליסט של ההופעה שלהם בצוללת ונזכרת בשיר “אהבה אחרי (שקיעה)” – שיר של ישי קיצ’לס מתוך “מוזיקה למזמוזים”, על סיטואציית פוסט-זיון שבה הגבר קם ללכת והוא לא מרגיש כלום. או שני השירים שסגרו את הסט: “בקשר לבשר” ו-BD. בקשר לבשר, צריך לומר שבמקום שיש בו כל כך הרבה ריקבון והתפוררות כמו בשירים של היאפים יהיה גם הרבה סקס: אחרי הכל, כבר למדנו שמין ומוות מגיעים מאותו המקום. ובקשר ל-BD  – בלקסיקון שלי זה קשירה ושליטה (כמו בהתחלה של BDSM).

אני מקווה שהם יופיעו שוב. אני חייבת לראות אותם פעם נוספת, לפני שהם נעלמים שוב לשמונה או עשר או נצח שנים.

* מדריך למבולבלים: יאפים עם ג’יפים היא הלהקה והחזון של דניאל קיצ’לס, אבל משתתף בה גם אחיו, ישי קיצ’לס. פוריטנים צעירים היתה הלהקה והחזון של ישי קיצ’לס, אבל השתתף בה גם דניאל קיצ’לס. דניאל קיצ’לס הפיק (יחד עם אורן להב) את “מוזיקה למזמוזים” של ישי קיצ’לס.

“תערוכת” הגיליונות הישנים של מסיבות בטחוניות התבררה בסוף כ-10 תמונות ממוסגרות בפינה קטנה במה שנראה כמו ה”סלון” של בית מזי”א, שבנוסף לכל גם היה קצת קשה לגשת אליהן וממש לקרוא אותן (כידוע, מסיבות בטחוניות הודפסו באותיות די קטנות, אחרי הכל מדובר בזירוקס של דף A4). אבל האכזבה העיקרית שלי היתה מזה שאחרי שכן הצלחתי לגשת ופחות או יותר לקרוא אותם, התברר שאלה גיליונות די מאוחרים – אני יודעת שהם יותר מאוחרים מפני שמופיעה בהם אוגנדה, ואוגנדה נפתחה בקיץ 2005. אני הייתי שמחה הרבה יותר לראות גיליונות מוקדמים, נגיד משנת האופל של 2003. אבל בכל זאת היה נחמד להיזכר גם בדברים שהיו וקרו בשנת 2005: מי זוכר שהיה כאן פעם מקום בשם נוצ’? ומי יוכל לשכוח אי פעם את הרוזה? או את דילה, זצ”ל? ומי ידע שפעם היו הופעות והקרנות של סרטים בקפה קדוש?? וגם, אני לא יודעת אם נוסטלגיה היא המילה המדויקת לתיאור התחושה שלי – זו יותר תחושה של זיכרון היסטורי – יש כמובן קו ישר שמחבר בין הגיליונות הפיזיים של מסיבות בטחוניות להופעה של יאפים עם ג’יפים לפני עשרה ימים. וחוץ מזה האסתטיקה של DIY ושל גזירה והדבקה – ממשיות, לא במחשב! – תמיד מקסימה אותי.

בקומה השנייה של בית מזי”א היו באותו ליל שני במסגרת שאון חורף תערוכות ומיצגים ובעיקר היו שם הרבה מאוד אנשים שהסתובבו בין הקומות וחיכו להופעות. פגשתי שם את נועם ואת יותם ואת דודו וזה היה נחמד, אבל לי היה עניין מיוחד בצמד שד עגנון אז חתכתי משם לגלריית שודדי י-ם. את מופע האודיו-וידאו של שד עגנון אפשר להגדיר בעיקר כהפרעות בשידור. כל מה שמוגדר כצרימה או חריגה מהצליל והתמונה התקינים היה שם: הרבה חריקות ורעש ודיסטורשן ופידבק מהדהד אוזניים, ועל גבי המסכים הרבה שלג ותמונות קטועות ומעוותות ומטושטשות ומרצדות. זה לא ממש “נעים”, בטח שלא באופן המקובל של המילה, אבל באופן מפתיע זה כן היה מרתק ומספק מאוד. או שאולי זה משקף כל כך הרבה ממה שאני מרגישה בימים אלה, שזו היתה השתקפות נאמנה, ולכן גם מנחמת מאוד, של הלך הרוח שלי. היה קר מאוד בבניין העתיק של שודדי י-ם – קשה לחמם חללים כאלה – ונזכרתי שתמיד בכל אירועי החורף השנתיים האלה אני קופאת מקור.