משרד האות המתה

” יש שני סוגי קומוניסטים: יהירים שנכנסים לעניין כדי לחנך את העם ולפתח את הארץ, ותמימים שמבקשים להשליט שוויון וצדק. היהירים הם תאבי שלטון. הם נותנים עצות לכולם. הם רק גורמים נזק. התמימים גורמים נזק רק לעצמם, וזה מה שהם בעצם רוצים. הם רוצים להיות שותפים לסבלם של העניים ומרגישים את עצמם כה אשמים במצבם, שהם ממררים לעצמם את החיים. “

– אורהאן פאמוק, “שלג”

למרות שזה ציטוט נהדר, פחות או יותר בנקודה הזאת – בסוף הפרק ה-13 (מתוך 44; הפרקים אצל פאמוק קצרים) – הפסקתי לקרוא את הספר. היה לי קשה עם הגלישות התכופות שלו למחוזות המלודרמה והטלנובלה (שלא לומר למחוזות הסרט הטורקי). זה קצת ציער אותי, כי את “מוזיאון התמימות” אהבתי. אלא ששם דווקא המלודרמה והטלנובלה עבדה היטב, מפני שחלק מרכזי בסיפור היה קשור לתעשיית הסרטים הטורקית בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. ב”שלג”, שהנושא שלו הרבה יותר טעון ופוליטי – גולה פוליטי חוזר מ-14 שנות חיים בגרמניה כדי להיתקל בעליית הקנאות הדתית, הפונדמנטליזם, הבדלנות וההסתגרות, לצד פגישה מחודשת עם אהובת נעוריו – החלק המלודרמטי מפריע ונדמה מלאכותי ומוגזם.

בנוסף, זה בא בדיוק אחרי אחת הקריאות הלא-נעימות ביותר שהיו לי אי פעם. “המלך הלבן” של ג’רג’ דרגומן הרומני-הונגרי מתאר לכאורה את החיים ברומניה הקומוניסטית של שנות ה-80, דרך עיניו של ג’טה בן ה-11 אשר אביו נשלח למחנה עבודה/כפייה. אין שום נקודת אור בספר הזה. כל המבוגרים בוגדניים, המורים מרושעים ואף אלימים ממש, חבורת הילדים אכזרית, ואפילו הסבא והסבתא אינם מוכנים לעזור לג’טה ולאמו. יש שני פרקים שהם על גבול האימה הגותית ממש: הפרק שבו הילד מגיע עם אמו לבית השגריר לשעבר באפריקה, ונשלח לחדר שקירותיו מלאים בראשי חיות מפוחלצות, עצמות וגולגלות, ובפינה הוא רואה בובה שמשחקת שחמט, אלא שהבובה נראית במבט ראשון ככושי מצומק ומפוחלץ. בפרק אחר הוא מגיע לבקתה של פגוע נפש מושחת פנים אשר מגדל בביתו עשרות ציפורים, וזה עורך לו סיאנס. איזה סופר סדיסט לא יעניק לגיבור בן ה-11 שלו אפילו רגע אחד של נחמה ושמחה לאורך 255 עמודים?? אני מסוגלת לחבוט בו. הבעיה היא שכל הקדרות והמועקה הזאת יכולות להיתפס בטעות כמראית עין של ספרות “טובה”, אבל זה בדיוק זה – מראית עין. לפעמים, ספרים שמתיימרים להיות ספרות “טובה” הם הרבה הרבה יותר גרועים מספרים חסרי יומרות בכלל.

כך שתודה לאל על אליס מונרו ו”חיי נערות ונשים” שלה. העובדה שמדובר ברומן ולא באוסף סיפורים קצרים כרגיל אצל מונרו נותנת לספר הזה הרבה מאוד מרחב נשימה. אני חושבת שזה הספר הכי תוסס ומלא חיים של מונרו שקראתי, מן הסתם בגלל אורכו והנפח שלו, ומן הסתם – אולי – בגלל שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים. מונרו מגוללת את סיפור התבגרותה של דל ג’ורדן החל מילדותה, דרך נעוריה וכלה בהפיכתה לאישה צעירה, תוך כדי המעבר שלה מחיי הכפר לעיר הגדולה (במושגים של אונטריו בשנות ה-40 וה-50), ובחירתה האמיצה והמודעת בחיי כתיבה.

בלילה גשום וקר של תחילת פברואר אני מתלבשת היטב ויוצאת לצוללת כדי לראות את יאפים עם ג’יפים. אין שום דבר שיכול להוציא אותי מהבית בלילה רע מזג כזה אלמלא אלה יאפים עם ג’יפים ואלמלא הם לא הופיעו כבר שמונה שנים. אני חושבת שבמקרה שלי לא ראיתי אותם עשר שנים, ואני לא יכולה אפילו לומר שהזמן טס. אני לא ממש זוכרת הרבה דברים מאז וזה מעציב אותי. כל הזיכרונות מתערבבים לי בראש. כל הערבים של פאקט וכל הלהקות וההרכבים. באלאנס והזירה הבינתחומית ומוסררה וחנות הספרים שעבדתי בה אז והחורף הקר ההוא והרחובות הנטושים והאוטובוסים המתפוצצים. האם זה באמת קרה באותו זמן? כל כך קשה להאמין עכשיו. אבל כן, ככה זה היה.

אז הערב הזה בצוללת הוא קצת כמו פגישת מחזור קטנה ואינטימית, אחרי כל השנים. כל כך הרבה דברים איבדנו באש ובחורפים הקרים. מישהו נוגע לי בכתף ואני מסתובבת וזה ליאור אש. אנחנו קונים כרטיסים ונכנסים ובפנים הצוללת קרה ואנחנו אפילו לא מורידים את המעילים. אנחנו עומדים ומדברים וליאור עוזב לתל אביב בסוף החורף הנוכחי והוא לא מתנצל אבל הוא כן היה שמח אם היה עוד משהו שהיה מאפשר לו להישאר. אני שמחה בשבילו, אני אומרת לו ששינוי זה טוב והוא מהנהן. יש לו תוכניות מוזיקליות חדשות וגם רעיון לפנזין חדש, ואולי תכתבי גם. ואז באה אבישג ועוד ידיד של ליאור שאני מכירה בפנים, כי כולנו מכירים את כולם בפנים, אנחנו מתראים באותם מקומות ואירועים. ליאור ואבישג וישי עבדו יחד בכל העיר לפני עשר שנים, בגלגול האחרון של העיתון שעוד היה משמעותי. ליאור עבד בגרפיקה וכתב ביקורות מוזיקה, אבישג כתבה ביקורות ספרים וישי כתב ביקורות קולנוע. אבישג ואני מדברות כמו תמיד על ספרים ואבישג אומרת שליד הבית שלה פתחו ישיבה של ברסלב ואני אומרת שברחביה יש מלא חב”דניקים ואף אחד מאיתנו לא אומר כלום אבל ברור שכל אחד תוהה בינו לבין עצמו עוד כמה זמן נצליח להחזיק מעמד לפני שנעזוב סופית ואף אחד מאיתנו לא רוצה להגיד שהעיר הזאת מתה סופית כי תמיד היא מתה סופית, גם לפני עשר שנים, והאמת היא שאנחנו מאמינים בהרבה דברים בה (וככל הנראה גם בתחיית המתים) אבל אנחנו גם מרגישים תמיד כמו גולים. גולים בעירנו, גולים פוליטיים, תמיד עם הגב לקיר, עם הגב לעיר, תמיד דרוכים, אף פעם לא חשים לגמרי בנוח.

באלבום החדש של יאפים עם ג’יפים יש שיר על הנזיר שותא רוסתווילי, משורר גיאורגי שבמאה ה-12 גלה מארצו וחי בירושלים במנזר שבעמק המצלבה. “אני גולה בארצך”, שר קיצ’לס, ספק על עצמו ספק על המשורר ההוא. החזיונות של יאפים עם ג’יפים הם של ניכור ותלישות וגלות פנימית, ואולי דווקא בגלל זה כשהם עולים לבמה – הם שישה ומנגנים על סוללת כלים שכוללת גיטרות חשמליות ואקוסטית, בנג’ו, פסנתר חשמלי, צ’לו חשמלי, קונטרה בס ותופים – יש שם מהצליל הראשון, גם אצלם וגם אצל הקהל, רעב גדול וצמא אדיר ותשוקה ענקית לפרוץ את חומות הניכור והבדידות דרך המוזיקה למשהו שהוא מעבר לנקודה הזאת בזמן ובמקום. המוזיקה שלהם שורטת ודוקרת ופוצעת, אבל זה לא אומר שהיא לא מלודית. הרוק שלהם תיאטרלי, הלחנים עקמומיים והמילים עגמומיות, האפוקליפסה כבר כאן והשמיים כבר נפלו והשאלה היחידה היא מה עושים עם זה עכשיו.

לפני יאפים הופיעו מוג’הדין, בהופעה מהודקת כמו אגרוף ברזל ואפלולית כמו יום הדין. זה באמת היה כמו ערב מאוחר של פאקט, עשר שנים אחרי הערב ההוא ב-8.2.2002. אנשים התבגרו ועזבו ומתו וחורף 2012 הוא חורף גרעיני קר, ביותר ממובן אחד. 2012 היא שנת החרב בחוץ והרעב מבית, בדיוק כמו ש-2002 היתה. מי יודע איפה נהיה בעוד עשר שנים. מי יישאר ומה יישאר מאיתנו. אם אפשר רק לבקש עכשיו שגם פוריטנים צעירים יחזרו להופיע, או לפחות יוציאו מחדש את האי.פי הראשון שלהם, אפשר יהיה למות בשלווה.

היי מותק,

אני תמיד שמחה לקבל את רשימות סוף השנה שלך. ברור לך שאת רוב הרשימה לא שמעתי מעולם, אבל רק לפי השמות אני יכולה לדעת לאן הרוח נושבת.  Tombs, Cave In, Young Widows, Angels of Darkness, An Ache for the Distance… נשמע כיף חיים.

אני חוששת שהשנה המוזיקלית שלי היתה הרבה יותר נדושה ובנאלית. לא שמעתי הרבה דברים. אם אני זוכרת נכון אז התחלתי את 2011 עם Halcyon Digest של דירהאנטר, שאמנם יצא ב-2010 אבל אצלי הוא התנגן הרבה מאוד השנה. הוא סיקסטיז-גאראג’י-פסיכדלי. אני מתה על הלהקה הזאת ועל האלבום הזה. הם כל מה שמצית לי את הדימיון תמיד בשלושה נערים שמרימים גיטרות ומחברים אותן למגברים. אפילו הצלחתי לנגן חלק מהשירים על הבס. אחת ההצטערויות הגדולות שלי זה שכבר חצי שנה לפחות שלא נגעתי בבס. אני פשוט לא מגיעה לזה. זה והעובדה שהפסקתי ללכת ליוגה. זה פשוט נעשה עוד עול או מטלה, וכאלה אני לא צריכה. אני מוציאה מהחיים שלי כל מה שהוא עוד עול או מטלה. זה הפרדוקס הידוע: דווקא כשאין לך זמן וכסף ללכת לשיעורי יוגה, דווקא אז את צריכה אותם יותר מתמיד. כי דווקא כשהחיים מצטמצמים רק לעבודה ובית (שזה עוד עבודה), ומעט החופש שהיה לך נלקח ממך, דווקא אז כשאת שוב חיה רוב הזמן ברמות משתנות של מועקה וסטרס, את צריכה את זה יותר מתמיד. אבל את לא יכולה להגיע לזה, לא בלי להוסיף לעצמך עוד עול ומחויבות וסטרס. וחוזר חלילה, כמו במעגל סגור.

שמעתי הרבה את Rome של דניאל לוּפּי וג’ק ווייט, שהוא מחווה למוזיקה של מערבוני הספגטי, ובעצם פסקול מערבון ספגטי פיקטיבי בעצמו (תייק תחת: גואנו פדאנו, החברים של דין מרטינז, קלקסיקו מוקדמים). כידוע, אני מעדיפה להקות או לפחות הרכבים אורגניים על פני פרוייקטים של מפיקים, אבל פה ושם יש יוצאים מהכלל. נדמה לי שמאסיב אטאק התחילו בשנות התשעים עם הנוסחה הזאת של מפיקי-על שמחברים את המוזיקה + זמר עם קול מחוספס + זמרת עם קול שמיימי. זה עבד די טוב ואני לא יכולה להגיד שלא חיבבתי את זה. אחר כך היו שני האלבומים של הסולסייברז שהיו בנויים פחות או יותר באותו אופן (הנה פרט טריוויה: דניאל לוּפּי עשה גם את העיבודים התזמורתיים של כלי המיתר באלבום האחרון של הסולסייברז. המוח שלי עדיין מלא בפרטי טריוויה לא נחוצים). ועכשיו Rome עם נורה ג’ונס, שאני יכולה לחשוב על חמש זמרות לפחות שהייתי מעדיפה על פניה. אבל שיהיה. אני מניחה שנורה ג’ונס היתה אמורה לסמן את האלבום הזה כפריט אופנתי, ובאמת הייתי בטוחה שהוא יהפוך לאלבום בתי קפה, אבל לשמחתי זה לא קרה, מה שמאפשר לי להמשיך לחבב אותו. והאמת היא שבבתי הקפה שאני מסתובבת בהם דווקא שמעתי יותר את ביירות מאשר אותם. טוב, הבלוז הצועני של ביירות מתאים ל-5 במאי כמו כפפה ליד.

אז שמעתי הרבה את ביירות השנה – את שני האלבומים האחרונים שלהם. בסתיו שמעתי הרבה את הפליט פוקסז. שלשום נחתו אצלי בתיבת הדואר Explosions in the Sky ו-Ravedeath 1972 של טים הקר, אז אלה יהיו הדברים הבאים שאני אשמע. אולי מתישהו אני אגיע להקשיב לאלבום החדש של דייויד לינץ’ – לאחרונה אני שומעת שוב את ג’ולי קרוז ו-Floating into the Night שלינץ’ ואנג’לו בדלמנטי כתבו לה, שלקוח מטווין פיקס (הסדרה). הנה עוד פסקול קלאסי. סביר להניח שהסרט הכי טוב שראיתי השנה היה “אומץ אמיתי” של האחים כהן. היה מרתק לראות איך הם עושים מצד אחד מערבון קלאסי לגמרי ומצד שני, באותה נשימה ממש, חותרים תחת כל המוסכמות של המערבון הקלאסי ומפרקים אותו. טוב, האחים כהן. זה גם היה הסרט היחידי אי פעם שהלכתי לראות עם אורי. עכשיו זה כבר שייך להיסטוריה של הקשרים הרומנטיים שלי.

תודה על ההמלצה על “חייבים לדבר על קווין”. בזמנו לא קראתי את הספר כי הוא היה קרוב מדי להיסטוריה הפרטית שלי עם עומר. אולי יום אחד אני אצליח להביא את עצמי לראות לפחות את הסרט. כרגע אני מתחרפנת בערך שלוש פעמים בשבוע מזה ששוב חזרתי (בתחושה שלי) למאסר עולם עם עבודת פרך. אין לי ספק שאם הייתי באמת מבינה אז, פעם, כמה ארוך ואינסופי ובלתי נגמר זה לגדל ילד, מעולם לא הייתי מביאה ילד לעולם. אני מנסה לשחרר את התחושה הזאת, אני יודעת שהסבל הכי גדול שלנו נובע מהיקשרות. אני יודעת שהסבל הכי גדול שלי נובע מההיקשרות לרעיון החופש. הייתי שמחה רק אם עומר היה משחרר קצת את האחיזה שלו בי.

אז כל מה שאני מנסה לעשות כשאני מתחרפנת בערך שלוש פעמים בשבוע זה להזכיר לעצמי שהחיים הם דבר דינמי, ששום דבר לא נשאר לנצח – לא הדברים הטובים ולא הדברים הרעים, ושדברים כל הזמן משתנים. נראה איך תהיה 2012. אני מניחה שכל שנה שאפשר לקחת ממנה שניים-שלושה אלבומים, סרט אחד או שניים וקומץ ספרים, היא שנה לא לגמרי גרועה.

שלך,
נ

מוצ”ש, בני המה באוגנדה. זה כזה עונג גדול ללכת לראות ולשמוע שוב להקה חיה. אין לזה תחליף. באוגנדה היה מלא ודחוס, בין השאר בגלל שזה ליל הסילבסטר. מרכז העיר הומה אדם אבל לי זה נראה סתם דוחה. דאונטאון ג’יפה, זה מה שזה, במיוחד רח’ ריבלין המגעיל. כך שהסמטה הקטנה והמועדון הקטן שבתוכה הם כמו עיר מקלט. פרצופים מוכרים ואפילו מישהו שאני מזהה כמבקר ספרים באחד העיתונים, אבל אני מתביישת לגשת אליו. אני יושבת בפינה בקצה הבר. כמה טוב להיות פרח קיר, אין שום דבר מרתק יותר מלהתבונן באנשים. לשמאלי יושב בחור אנגלי – אי אפשר לטעות במבטא כשהוא שואל את הברמן איזו עוד בירה ישראלית יש להם חוץ מגולדסטאר. הברמן אומר שבירה טייבה. הבריטי מתקן אותו ואומר, בירה פלסטינית. אני חושבת לעצמי כמובן, איזה קולוניאליסטים מגעילים אנחנו, ואז הבריטי מתחיל לדבר איתי. מסתבר שהוא אוסטרלי, הוא רק חי בלונדון כבר כמה שנים, מה שאמור להסביר את המבטא. האמת שלא בא לי כל כך לנהל עכשיו שיחה באנגלית, בטח שלא שיחה ייצוגית. אבל אנחנו מדברים קצת על ירושלים ועל תל אביב, על חרדים והימין הישראלי, על מוזיקת היפ-הופ, על התקליט (הפאב), על העיר העתיקה, על אמריקה ועל קפיטליזם. אני חושבת לעצמי שאני נשמעת כל כך בנאלית באנגלית. אין תחליף ליכולת להתבטא בשפת אם. הוא שואל מי הולך להופיע, אני מספרת לו בקצרה. בדיוק כשנפתחת הדלת של חדר ההופעות הוא שואל מה הסגנון שלהם. אני אומרת שפוסט-פאנק-דארק-אייטיז-אלקטרוניקה והוא כמעט נחנק מהבירה שלו. מה שאמרת עכשיו הוא חסר משמעות, את בטח מבינה את זה, הוא אומר. ולא בגלל שאת אומרת את זה בשפה שנייה. אני נזכרת בקילרוי מ”הקפיצה מהמזח” שדיבר על אנשים שאומרים סתם דברים רק בשביל להגיד, ואני מרגישה שוב חסרת אונים ונכלמת בגלל השפה. אבל הבריטי-אוסטרלי מחייך ואומר, לכי, אני אבוא אחרייך ואחרי ההופעה אני אתן לך שיעור בפוסט-פאנק ואלקטרוניקה.

אני אוהבת את הכריזמה של אוהד פישוף ואת המוזיקה והמילים (“אוכל, מים, חום, מין, מחסה”) ואת הדרך שבה הוא רוקד. הוא פרפורמר ואנשים רוקדים איתו, הקצב מזיז את כולם אחורה וקדימה. זה כמו בית תפילה קטן. אני צמודה לקיר בפינה הפנימית של החדר. מתישהו באמצע ההופעה אני רואה את האוסטרלי בקצה השני של החדר, סמוך לדלת. המבטים שלנו מצטלבים ואנחנו מחייכים. הוא מצלם באייפון. אחרי “האלוהים שלי עייף” ואחרי הדרן של נושאי המגבעת (האדמה מקולקלת), ההופעה מסתיימת. שנה טובה, אנחנו כבר ב-2012. אנשים יוצאים מהחדר, סביב הבר מלא וצפוף ויש עוד המון אנשים בסמטה. אני לא רואה את האוסטרלי בשום מקום, ואני עומדת עוד קצת זמן ולא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי. זה דבר אחד לעמוד ולחכות לפני הופעה, וזה דבר אחר לגמרי סתם לעמוד ולחכות אחריה. למי ולמה אני מחכה. אני מרגישה חשופה. אני גאה מכדי להודות שאני “מחכה” או “מחפשת”. כאילו שבחיים האלה לא כולנו מחכים ומחפשים. אז אחרי עוד קצת זמן אני עוזבת והולכת. אולי הוא נשאר שם, אולי הוא כבר מזמן עזב. ועמוק בפנים קצת חבל לי, כי תשומת הלב שלו החניפה לי. זה גרם לי להרגיש שוב חיה.

1.
השעות המאושרות, היחידות שנחשבות, השעות שחייתי באמת, הן השעות שבהן קראתי, או כתבתי, או התהלכתי בעיר בלי מטרה. כפי שכתבה וירג’יניה, שוטטות ברחובות היא הגדולה שבהרפתקאות; אין הנאה גדולה וממכרת יותר בחיי עיר מאשר שוטטות. זה היה יום לפני כריסמס, והתוכנית המקורית שלי היתה לצעוד עם ההפגנה עד שהיא תפנה בכיכר החתולות לנחלת שבעה ואז לחתוך לעיר העתיקה. אבל ההפגנה בכלל לא צעדה לשם אלא למשביר, אז כבר נשארתי קצת לשמוע את רות דולורס וייס שרה את קהלת (א-קאפלה) ועינב ג’קסון כהן עם פסנתר חשמלי ושורה של נואמות. ואז כבר החלטתי שאם אני ממילא קרובה לשוק, אז אלך לשם. היה מלא ועמוס – חנוכה ואוטובוסים של תגלית וחמשושליים ומלא תיירים. אי אפשר היה כמעט לזוז. לפעמים מרתק להימצא דווקא בלב ליבו של ההמון, בבטן הבהמה. כפי שכתבה וירג’יניה, אנחנו נעשים לחלק מצבא עצמי אדיר של הולכי רגל אלמונים. רציתי לשבת בקזינו אבל הוא היה סגור במפתיע. לא מזמן ישבתי כאן בצהרי יום שישי עם מוזיקת רבטיקו ישנה וחורקת, וינטג’ היפ-הופ ודקלה ברקע. לפני כמה שבועות היינו כאן ערב אחד מוסה ואני והיה הומה ורועש ושמח, ואחר-כך הלכנו לשבת על ארגזי תנובה הפוכים ב-5 במאי. היה כבר קר בסמטאות השוממות והבנתי שהחורף כבר כאן. מאז נעשה עוד יותר קר ושומם וצחיח. אבל בצהרי היום המלא והדחוס בשוק היתה שמש מאירה ומחממת, וקניתי באחד הדוכנים כוס גדולה של מיץ תפוזים סחוט בשביל הויטמין C, וכל הדרך הביתה הקפדתי ללכת בשמש הקצרה כדי לסנטז קצת ויטמין D לימים החשוכים.

2.
ביום שישי בערב לפני סגירה בבית הקהוה האורות כבר עמומים. בשעה חמש העולם כבר מחשיך ואין כמעט נפש חיה בחוץ. קר וכולם מתכוננים לקראת שבת. להילי כואב הראש ואני נותנת לה כדור. אני שותה תה ירוק. הילי אומרת שהשיפוצים ברחוב נגררים כבר כל כך הרבה זמן ומי יודע מה יהיה גם אחרי שהם יסתיימו. כל כך קשה לעשות כאן דברים. הילי ואני מהרהרות בקול על איזו אכזבה זו ניר ברקת. אני תוהה אם זו רק תקופה מדוכדכת שלי אישית או שגם העיר בתקופה כזאת. לא רק בגלל כל מה שקורה במדינה. כלומר, גם, כי כל מה שקורה במדינה הרבה יותר מורגש כאן. העיר מקצינה ומחשיכה. לא נעים להסתובב ברחביה ובמרכז העיר. וחוץ מזה התחושה היא שמשהו נטול שמחה. אני אומרת להילי שכבר הרבה זמן לא יצאתי לשמוע להקה חדשה מנגנת. גם ההתרחשות המוזיקלית המקומית דעכה. אבל זה נורמלי, אני חושבת, תמיד אחרי תקופה של פריחה חייבת לבוא דעיכה, מפני שזו התקופה שבה מבשילים בשקט הדברים הבאים. אבל הקצה נסגר, וגם המעבדה, ובשאר המקומות הקטנים, המועטים שנשארו יש יותר ערבי די-ג’יי מאשר להקה חיה ומסעירה. הילי מתבוננת החוצה. כל כך קר, היא אומרת. לאנשים לא מתחשק לצאת. כזה קור. זה הארד-קור! אנחנו צוחקות. אבל אולי אחרי החורף יהיה שוב כיף אני אומרת, יותר תוהה לעצמי. תהיה את הרחבה המרוצפת פה בחוץ במקום הצפרדע של הזבל, ואנשים יישבו בחוץ מתחת לשמשיות עם עציצים פורחים. אם העירייה לא תערים קשיים, אומרת הילי ומושכת בכתפיים. ומי יודע אם נשרוד את החורף. עוד שלושה חודשים. מי יודע אם נחזיק מעמד. אנשים מתאבדים וחולים ומתים ומקומות נסגרים והכל הולך וסוגר ומחשיך. הכל כל כך הארדקור.

3.
שים את האריות לישון
וסגור את הדלת
אני רוצה אותך עכשיו יותר מתמיד
תשכב איתי

תשכיב אותי אחורה עד שלא אוכל לקום
תקשור את הבושה שלי
צפירת השבת וכבסים מתנופפים ברוח
תשכב איתי

ג’ק הזקן נורה ונקבר הרחק מכאן
אל תסיר ממני את העיניים
יש שוטים שאף פעם לא מבקשים יותר
תשכב איתי

הלהבות מפחידות את האריות
ואלוהים מתבונן מהקירות
יש מגדלי אש שאי שאפשר לכבות
תשכב איתי

אמבולנס מתרחק ואורות ניאון
לילה של כלבים מהגיהנום
החשיכה מכריחה את עיניי לבעור
תשכב איתי

המלאכים נפוצו לכל עבר
הראש שלי כבד
תקשור את הכבסים שלך המתנופפים ברוח
תשכב איתי

מקסיקו סיטי, 1975. חבורה של בני 16- 17- 18 מגלה את השירה, את הסקס ואת המהפכה. הם מייסדים זרם של גרילה שירה שלו הם נותנים את השם ריאליזם ויסרלי או ריאל-ויסרליזם (visceral = שבא מהבטן, מהקרביים). במרכז הקבוצה הזו עומדים שניים: ארטורו בלאנו ואוליסס לימה. בלילה פרוע אחד הם מסתלקים במכונית ספק גנובה ספק שאולה כדי לאתר במדבר סונורה את עקבותיה של משוררת שכתבה שיר אחד בלבד ונעלמה. מהנקודה הזו גם עקבותיהם שלהם פחות או יותר נעלמים – הם חוזרים ועוזבים שוב, נוסעים לפריז, ברצלונה, מדריד, תל אביב, ולאורך 20 השנים הבאות שורה של חברים וחברות, מאהבים, יריבים ועמיתים מספרת את קורותיהם בנקודות שונות שבהן דרכיהם הצטלבו ונפרדו.

אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך חי ומסעיר ופראי כמו “בלשי הפרא” של רוברטו בולניו. הספר הזה הוא בעצמו ריאל-ויסרליסטי. הוא פואטי והוא פרוזאי, חלק ממנו כתוב כיומן וחלק אחר – החלק המרכזי שלו – כהיסטוריה בעל-פה (Oral History). הסופר כאן הוא דוקומנטריסט – כביכול הוא רק מתעד, גובה עדויות, כלומר בלש. כמה מהמונולוגים/עדויות בספר בן 640 העמודים הזה עומדים כסיפורים קצרים בפני עצמם, וזו רק אחת מהגדוּלות של הספר הזה. ארטורו בלאנו הוא כמובן בן דמותו של בולניו עצמו וגלגוליו חופפים במידה רבה נקודות בביוגרפיה של בולניו. צריך להיות סתום בשביל לא להבין שהבחירה בשם אוליסס לגיבורו השני של הסיפור מתייחסת ל”יוליסס” של ג’ויס. הספר הזה מלא בציטוטים והתייחסויות ספרותיות (הדו-קרב של פושקין הוא רק אחד מהם).

כמו בהדפסת צילום שחור-לבן שבו הדימוי או התמונה קורמת עור וגידים ומתחילה להופיע בתוך אמבטיית הכימיקלים בחדר החושך, כך  לאט לאט מתגבשת ועולה מתוך הפאזל הכאוטי והפרוע הזה תמונת עולם שבחלקים מסויימים שלה היא חדה ובהירה ובחלקים אחרים שלה היא חשוכה ומטושטשת. הספר הזה הוא ספר על איך חלומות הנעורים שלנו הופכים לאבק ברוח הרבה לפני שאנחנו הופכים לכאלה. וזה בכלל לא בגלל שאנחנו בוחרים להתברגן – עובדה שזה קורה גם למשוררים, אנרכיסטים, מהפכנים, מרקסיסטים ומורדים. החיים פשוט מכים בנו, כמו שבולניו כותב:

“לא מזמינים אדם לדו-קרב בגלל משהו שהוא עדיין לא עשה, חשבתי. אבל אחר כך חשבתי שהחיים (או חזיון התעתועים של החיים) קוראים עלינו תיגר בלי הרף בגלל מעשים שמעולם לא עשינו, ובמקרים מסויימים בשל מעשים שאפילו לא עלה בדעתנו מעולם לעשות.”

וכמובן, המכות הגדולות ביותר שמכים בנו החיים הם האובדנים. אבל זה לא רק האובדן של אנשים – אהבות שנגמרות, אנשים שמתים –  אלא גם, ובעיקר, האובדן של המשמעות. למעשה, האובדן הגדול ביותר שצפוי לנו לאורך החיים הוא אובדן המשמעות. אפשר היה לחשוב שככל שאנחנו מתבגרים החיים צוברים עוד ועוד משמעות, אבל כל מי שחי מספיק שנים יודע שההיפך בדיוק הוא נכון: החיים הולכים ומתפרקים כל הזמן ומאבדים משמעות. כמו שכתבה סופרת גדולה אחרת, במקום אחר, החיים הם כדור שלג של אובדן משמעות. או כמו שבולניו כותב, מה שמתחיל כקומדיה הופך לטרגדיה (“אין צורך לכפות את המעבר מקומדיה לטרגדיה, לזה דואגים החיים עצמם”), או גרוע מזה: “כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים במונולוג קומי, אבל אנחנו כבר לא צוחקים.”

זה ספר צורב מאוד. הוא נעשה פסימי וקודר יותר ככל שהוא מתקדם, כלומר ככל שהגיבורים שלו הולכים ומתבגרים. אבל הנה העניין המרכזי והמעניין באמת בספר הזה: הספר הזה בעצמו הוא ההוכחה לכך שגם חיים לא טובים, חיים שהם רצף של החמצות ואכזבות וחוסר הכרה וכשלונות ומחלות ועוני ודלות ותלישות ואובדנים וסתם מזל רע – אפילו חיים כאלה הם חיים ראויים. ובגלל שהם חיים ראויים, הם ראויים לכך שיכתבו אותם, שיהללו אותם, שיספרו בשבחם. הם חיים איומים ונפלאים. ובמסגרת החיים האלה, שמביסים אותך על בסיס חודשי – שלא לומר יומיומי – אם זה לא ניצחון כביר, אדיר, אני לא יודעת מה כן.

כל מה שאני יודעת הוא שאם אני נתקלת בספר שמצליח להגיד לי משהו – ולו גם קטן – על החיים, אני חושבת שהוא ספר ראוי. אם זה ספר שמצליח להגיד לי משהו על החיים וגם לספר לי משהו על עצמי, זה ספר גדול. ואם זה ספר שמצליח להגיד לי גם משהו על עצמי, גם משהו על החיים וגם על התפקיד של הספרות בלהגיד משהו על עצמנו ועל החיים – טוב, בעולם המושגים שלי ספר כזה הוא פחות או יותר נס. האם צריך להגיד שהספר הזה נועד למי שחושב שהדבר היחידי שהופך את החיים לנסבלים הוא ספרים? למי שחושבים שלעיתים קרובות ספרים חשובים הרבה יותר ממה שקורה לך בחיים? הספר הזה הוא כמו לקבל את הלב החי והפועם של מישהו במתנה; זו מתנה מדממת אבל היא כל כך אמיצה, והלב הזה כל כך חי ושביר ויפהפה ופגיע, שזה שובר את הלב שלך.

אני מרגיש את הדם שלך מתקרר
וזה בוקר יום ראשון גשום
אני סופר את מיליון המילים שאני נסחף מכאן
לגיהנום
היום

מאחורי החלונות האנשים לוטשים מבט
תפילות שמורות לספינות טובעות
שום דבר מזה לא בשבילך
ובשבילי

נחוץ גשם כבד כדי לשטוף את הטעם שלך
עדיין הייתי שמח אם היתה סיבה מספקת להישאר

אני שיכור
חצי עיוור
וזה בוקר יום ראשון מכוער
הרוח הגיחה עם העננים שמסרבים להיפרד
כמוני

איך זה שאם העולם חדל מלהסתובב
כל הגשם הזה ממשיך לרדת
שוטף אותי מיליון מילים
הרחק ממך

איך זה שאני כל כך לבד עכשיו
ועדיין מתקשה
לומר
שלום

(וינטג’ בלוז מארק לנאגן, 1989. לא להאמין כמה היינו צעירים)

החיים שוב נעשו קשוחים. כמעט כל הזמן עבודה – גם בעבודה וגם בבית מאז שעומר חזר לחיות כאן אחרי הצבא – ופחות מדי זמן חופשי ולבד. תודה לאל על ערב אחד באמצע השבוע ב-5 במאי, ותודה לאל – תמיד – על ספרים. הנחמה ותחושת החופש שהם מעניקים הם לא משהו שיש לו תחליף. קראתי בחודש החולף בעיקר ספרים שקשורים ברוסיה, רוסים ומהגרים. “שדרות אפלות” של איוון בונין הוא קובץ של סיפורים קצרים עגמומיים (אבל נהדרים) שאין בהם אהבות שמחות, במיוחד אם את נערה ממעמד נמוך – איכרה או משרתת – שמתפתה לגבר ממעמד גבוה יותר, שמבטיח לך כל מיני הבטחות. “לוויה עליזה” של לודמילה אוליצקיה, על קבוצת אמנים-מהגרים רוסים בניו יורק, היה מהנה מאוד אם כי פחות טוב מ”מדיאה וילדיה” (אני חושדת שחלק מזה נעוץ בתרגום המסורבל של אריה אהרוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד). גם “העולם החופשי” של דייויד בזמוזגיס היה פחות טוב בעיניי מ”נטשה” שלו – אולי בגלל שברומן באורך מלא משהו באירוניה ובאיפיון הדמויות והסצינות שלו הולך קצת לאיבוד, וזה היה הרבה יותר חד ומדויק בסיפורים הקצרים שהרכיבו את “נטשה”. בסוף חזרתי לקרוא שוב את “המוקצה” של ג’ון באנוויל, כי נזכרתי בו אחרי שראיתי את “החפרפרת”, על מרגל פרו-סובייטי בשורות המודיעין הבריטי.

הגל הסובייטי הזה בא אל קיצו עם “סאנסט פארק” של פול אוסטר. גם כשלא מדובר באחד הספרים הטובים של אוסטר – רחוק מזה, למעשה – אוסטר הוא סופר כל כך מיומן שתמיד מענג להתמסר אליו. ביום שישי אחד נכנסתי למיטה לפנות ערב, עייפה מעוד שבוע של עבודה קשה ושוחקת מדי, וקראתי אותו עד הסוף. כשסיימתי כיביתי את האור והלכתי לישון. לפחות כשאני קוראת אין כביסה וכלים וארוחות ערב להכין וקניות ושאר טרדות. חופש גמור.

עכשיו אני כבר בתוך “בלשי הפרא” של בולניו, שהוא חתיכת רומן מבריק.

ביום שישי ב-13:00 בצהריים ישבו סביב הבר באוגנדה חמישה או שישה אנשים וחיכו לחומוס שיגיע במונית מעכרמאווי ותופפו באצבעות על דלפק העץ החדש כדי להסתיר את הרעב ואת העצבנות, ושתו קפה או תה או בירה או קברו את האף בספר שהם בדיוק הביאו מהבית. הם חייכו ודיברו ביניהם כי באופן כזה או אחר כולם שם הכירו אחד את השני, אם לא בשם אז לפחות בפרצוף, כי הם חלקו לפחות תקופה אחת או שתיים בתולדותיה המוזיקליים של העיר, שהם יכולים לתארך בדייקנות כי כולם היו חלק מזה ואף אחד מהם כבר לא ממש צעיר. ואז הגיע החומוס וכל אחד קיבל את המנה שלו, ואפילו א’ וא’ אכלו מהצד השני של הדלפק, וב’ הגיע עם כדורי פלאפל מהפלאפל התימני וחילק לכולם, ואחרי שכולם היו שבעי רצון ושבעים ומרוצים הם יצאו לסמטה הקטנה לעשן וניסו להפשיר קצת בתוך מטר מרובע אחד של שמש. אורי אמר שהוא חושש מהיום שבו יגמרו לבנות את המלון שמרימים להם עכשיו ממש מול האף בסמטה, ושבו ידרשו מהם לסגור. בחדר הקטן בפנים שאפל התחיל לנגן מוזיקה תעשייתית אפלה לצהרי שישי קפואים. היתה אמורה להיות הופעה של מוריס עם כינורו של רוטשילד/דיספארה/דאב-ני-מין (לכל איש יש שם ואם הוא די.ג’יי יש לו לפחות שלושה או ארבעה) אבל לאף אחד זה לא נראה ממש דחוף. אולי היתה בסוף הופעה ואולי לא, אני הלכתי הביתה כי די לייבוש, ולא כעסתי ולא הייתי מאוכזבת, להיפך, אלה היו צהריים מאוד נעימים ואת מנת המוזיקה שלי קיבלתי עוד קודם, כשירדתי במדרחוב השנוא ומהקצה העליון שלו שמעתי כבר את נירו אבוקסיס כשהוא מנגן על עוּד. בכל פעם שאני נתקלת בנירו ובעוּד שלו, וזה לא קורה לעיתים קרובות מדי, המדרחוב נעשה קצת יותר נעים. משם הלכתי לבצלאל בדואר ועמדתי שוב מול היצירה המוזיקלית של דניאל קיצ’לס, שנמשכת 17 דקות ונקראת השליח, ואני יכולה רק לייחל לזה שהוא יוציא אותה על דיסק, אבל מההיכרות (המרוחקת) שלי עם הנפש הפועלת אני יודעת שאני יכולה רק להמשיך לייחל. בגיל רגע לחמישים את כבר מבינה שמה שלא קרה כבר לא יקרה, לא לך בחיים האישיים ולא לעיר הזאת שלך, וכל מה שנשאר לך להחליט זה אם מה שקורה הוא טוב מספיק, והתשובה היא שלפעמים כן ולפעמים לא, והמוזיקה של שישי בצהריים, עם החומוס וקומץ האנשים באוגנדה וההזדמנות לצאת מתוך עצמך ומתוך הראש שלך היו באותו רגע טוב מספיק. וזה מספיק.

 

(ירושלמים ממושקפים אוכלים חומוס עם מזלג באוגנדה. צילום: דאב-ני-מין)

את המוזיקה הכי טובה בעיר כרגע אפשר למצוא בגלריה של בצלאל ביפו 23, בקטע וידאו שבו מצולם דניאל קיצ’לס (“יאפים עם ג’יפים”) כשהוא מנגן מעל פסגת הר הצופים עם גבו למצלמה ועם הפנים לעיסווייה, כשהגיטרה החשמלית שלו מנהלת דיאלוג מהמם עם קריאות המואזין. הייתי לבד לגמרי בגלריה ביום רביעי בערב, אז ישבתי על הספסל מול העבודה הזאת ופשוט ראיתי אותה בלולאה מי יודע כמה זמן. מכיוון שזה כנראה הכי קרוב ללראות את יאפים עם ג’יפים בהופעה מכפי שיקרה אי פעם בעתיד הנראה לעין, אני מתכוונת לחזור לשם לפחות עוד פעם-פעמיים עד שהתערוכה (“אקלים. תרבות”) תרד. למעשה, ככה אני ממילא חושבת שצריך לראות אמנות: יצירה אחת בכל פעם, ולהקדיש לה הרבה זמן. בגלל זה אני מעדיפה גלריות על פני מוזיאונים (חוץ מזה שגלריות הן בחינם). חוץ מזה שאני אוהבת את יפו 23, ובלי שהרגשתי ביליתי שם בשנה האחרונה בכמה תערוכות ואירועים שהיו מרתקים. היתה “לייקה: נבואות והספדים”, והמפגש עם די.ג’יי ספוקי (שלמרבה הצער היה יותר הרצאה/מצגת מאשר מוזיקה). היה “מתחת להר” שבו ניגנו יחד בחלל הגדול כמה אמני סאונד מלווים באמני וידיאו, היתה תערוכת איור ותערוכה של “האף” ובטח עוד כמה דברים שכבר שכחתי. האמת היא שהגעתי ביום רביעי בערב לראות את “פורמטולוגיה” – תערוכה שמוקדשת לעטיפות דיסקים של להקות מקומיות מהמחוזות היותר קשים של המוזיקה (כל מיני תת-תת-ז’אנרים שנושאים את השמות המלבבים ומלאי החיים דוּם, דרוֹן ודת’). אבל ברגע שגיליתי את הקטע המוזיקלי של קיצ’לס זה לא עניין אותי יותר.